לפני האסון הסורי ומעבר לו

מה שהתחיל כמלחמת אזרחים בסוריה לפני כמעט חמש שנים כבר התפתח למשבר בינלאומי שלא נראה כמותו מאז מלחמת העולם השנייה. על הקהילה הבינלאומית מוטלת חובה כבדת-משקל היום לשים קץ לאסון ההומניטארי הזה, אך היא לא תהיה מסוגלת לעשות זאת אלא אם כן כל המעצמות המושפעות על ידי הקונפליקט ישימו בצד את המחלקות ביניהן על מנת לשים קץ לסבלם של מיליוני סורים. העצרת הכללית של האו"ם, אשר נערכת בימים אלו, מציעה לארה"ב, לרוסיה ולאיראן הזדמנות חשובה למצוא פתרון, אשר ממש בהישג ידן אם רק ירצו.

ניתן למצוא פתרון למלחמת האזרחים בסוריה ולטרגדיה המתפתחת של הפליטים הסוריים רק על ידי ניצחון על דאעש, תוך גיבוש פתרון פוליטי למניעת התפוררותה המוחלטת של המדינה.

על מנת להשיג מטרה זו, יש לשתף בתהליך את כל הצדדים המעורבים בסוריה, ובייחוד ארה"ב, רוסיה, איראן וממשל אסד, ששיתוף פעולתם חיוני לכל פתרון בר קיימא.

אולם, אין למצוא פתרון ללא הבנת הפרספקטיבה ההיסטורית וגורמי השורש שהביאו לידי האסון. באופן עצוב, המדינות שצריכות לשתף פעולה עכשיו – בעיקר ארה"ב ורוסיה – הן דווקא אלו שבמידה רבה אחריות למשבר, אם כי מסיבות אסטרטגיות שונות.

מלחמת עיראק ב-2003, ומדיניות ארה"ב שהניעה אותה, שברה את היציבות היחסית ששררה אז במזרח התיכון. המלחמה החריפה את הסכסוך הסוני-שיעי, הרסה את אסטרטגיית הבלימה ההדדית (mutual containment) שמנעה מאיראן או מעיראק את השגת היד העליונה, אפשרה לאיראן לשחק תפקיד דומיננטי בעיראק, הפכה את עיראק לשדה הקרב בין הסונים לשיעים, והולידה את דאעש כבר ב-2005.

הדיכוי הברוטאלי של ההפגה הלא אלימה בדרעא שביצע אסד, אשר הביא למלחמת האזרחים, ולאלימות בעיראק ובסוריה, אפשר להתכנסותן של קבוצות קיצוניות רבות לתוך סוריה, ביניהן אל קאידה, ג'בהת א-נוסרה, ועלייתה הפורמאלית של דאעש, מה שהחריף בנוסף את מלחמת האזרחים ויצר משבר פליטים בסדר גודל היסטורי.

לאחר הרפתקתו הכושלת של הנשיא בוש בעיראק, הנשיא אובמה טלטל את המטוטלת של מדיניות ארה"ב לכיוון ההפוך. הוא החליף את מדיניותו הלוחמנית והמוטעית של בוש במדיניות המאופיינת בהיסוס ובריחוק, עמוסת מסות אינטלקטואליות, מדיניות המנותקת ממציאות האזור, תוך שכיחת תפקידה הגלובלי החיוני של ארה"ב בפתירת סכסוכים.

לעומת זאת, הנשיא הרוסי פוטין הפגין לאורך כל הדרך מדיניות ברורה ונחרצת שתמכה בבעל בירתו הנישא אסד. פוטין היה ונשאר נחוש בדעתו לשמור על אינטרסיה של רוסיה בסוריה על ידי שמירת משטרו של אסד, גישה שנותרת במרכז האסטרטגיה שלו. כפי שעשה בעבר, פוטין ימשיך לסכל כל פתרון למשבר הסורי שלא ייעשה על פי דרישותיו ותנאיו.

הוא אינו מסכים עם ארה"ב כי מעורבותה העמוקה יותר של רוסיה בסוריה עלולה להסלים את הקונפליקט. וכאשר חש חוסר נחישות והיעדר מדיניות סולידית לטיפול במשבר הסורי בצד האמריקני, הגיב פוטין בשליחת עוד כלי נשק ועוד מאמנים, ובבניית בסיס חיל אוויר חדש וגדול, מה שהגביר בנוסף את נוכחותה של רוסיה בסוריה.

מסרו של פוטין לארה"ב הנו כי רוסיה תהיה אסרטיבית במזרח התיכון ותעשה את הכול בכדי לחזק את אחיזתו הנחלשת של אסד בשלטון תוך חיזוק ידיה של מוסקבה בכל משא ומתן עתידי עם ארה"ב לפתרון הסכסוך.

עבור איראן, שימור השפעתה בסוריה נותר חובה בהשגת מטרתה הגדולה יותר להפוך למעצמה הדומיננטית במפרץ, שכן סוריה מהווה את הרכיב המרכזי ב"סהר" של טהרן המשתרע מהמפרץ ועד ים תיכון. איראן מוסיפה לספק לאסד תמיכה צבאית מאסיבית שכוללת יועצים, מודיעין וכוחות קרקע.

איראן גם נמצאת בעמדה למנוע כל פתרון למלחמת האזרחים בסוריה אלא אם כן אינטרסיה האסטרטגיים יישמרו. על אף סדר גודל ההרס שהומט על סורה, טהראן תמשיך לתמוך באסד עד החייל הסורי האחרון.

אף על פי שכוח עמידתו של אסד תלוי במידה רבה בהמשך תמיכתן של איראן ורוסיה, הוא יישאר, בניגוד לתפיסות שעוד רווחות בוושינגטון, חלק חשוב מכל פתרון.

אסד גם יודע היטב כי בעוד שאיראן ורוסיה יכולות לנקוט בפעולות חד-צדדיות רבות בסוריה, אין ביכולתן לקרוא תיגר על ארה"ב בלי השלכות בלתי רצויות, בייחוד לאור העובדה כי ארה"ב מובילה קואליציה המורכבת ממדינות רבות הלוחמות בדאעש, מה שמשרת לא רק את אינטרסיהן לא של רוסיה ואיראן אלא גם את אינטרסיו של אסד.

כמן כן, חשיבותו של אסד תלך ותרד ברגע שדאעש ינוצח, ומאחר ואיבד באופן בלתי-הפיך חלק ניכר מהלגיטימיות הבינלאומית שלו, אסד ייעשה למיותר בעיני רוסיה ואיראן ברגע ששתי המדינות יבטיחו את אינטרסיהן בסוריה אחרי אסד.

כל משקיף פיקח המתבונן במבוכה בסוריה מבין כי לאחר הניצחון על דאעש, רק פתרון פוליטי ישים קץ למלחמת האזרחים בסוריה, וכי לארה"ב אין ברירה אלא לעבוד יחד עם רוסיה ואיראן.

לפיכך, על מנת לשמר את תפקידה המוביל של ארה"ב, על הנשיא אובמה יהיה לשתף את רוסיה ואיראן בחיפוש אחר פתרון ולפתח אסטרטגיה חדשה שגם בעלות בריתה של ארה"ב באזור יוכלו לאמץ:

ראשית, פיתוח אסטרטגיה מקיפה לניצחון על דאעש חייב לכלול הכנסת כוחות קרקע. כל אסטרטג צבאי טוען כי אין אפשרות לחסל את דאעש מהאוויר בלבד, וכי אין ביכולתם של הכוחות העיראקיים לנצח את דאעש ללא כוחות קרקע נוספים ממדינות אחרות.

הרכבם של כוחות קרקע כאלו מהווה נושא רגיש, אך הגיע הזמן שממשל אובמה יפנים כבר את המציאות בשטח, וינהל משא ומתן עם רוסיה ואיראן כמו גם עם ערב הסעודית על הרכבו של כוח כזה.

כמובן שקל להגיד מלעשות, אך המטרה האולטימטיבית של הניצחון על דאעש משרתת את אינטרסיהם של כל הצדדים, מה שגובר על כל ההבדלים ביניהם. (אגב, על פי דיווחים, כוחות איראניים ורוסיים כבר לוחמים במורדים ובדאעש).

שנית, ככל שהמלחמה נגד דאעש נמשכת, על כל המעצמות המעורבות יהיה לקדם במקביל ובמרץ את המאמצים לשים קץ למלחמת האזרחים. אין ספק כי ארה"ב עשויה להפעיל לחץ על המורדים, בעוד שרוסיה ואיראן עשויות לאלץ את אסד לחדול מפעולות האיבה שלו.

שלישית, על כל המעצמות המעורבות לעבוד יחד בכדי להקים ממשלת מעבר מייצגת (שתכהן למשך חמש עד שבע שנים). מאחר ורוסיה ואיראן לא יינטשו את אסד אלא אם כן יבטיחו את המשך שימור אינטרסיהן והשפעתן בסוריה, לפחות בהתחלה לא יהיה מנוס אלא לכלול גם את אסד. עם זאת, הרכבה של הממשלה יצטרך לשקף את הרכבה הדמוגרפי של המדינה, כולל העלווים.

רביעית, ארה"ב עשויה להגיע להסכם עם רוסיה ואיראן שיחייב את אסד לפרוש "מרצון" לאחר שנה או שנתיים מקסימום ולזכות למעבר בטוח לכל מדינה שתקבלו יחד עם בכיריו הפוליטיים, הצבאיים והביטחוניים שיש להם דם על ידיהם.

חמישית, על מנת להימנע מאותן הטעויות שארה"ב עשתה בעיראק, יש להשאיר את הבירוקרטיה, מוסדות ביטחון הפנים והצבא הסוריים הקיימים בכדי למנוע פריצתה של כל התפתחות כאוטית. למעשה, קבוצות קיצוניות רבות, שיש להן סדר יום משלהן, לא יקבלו אף סדר פוליטי חדש, ויעשו את הכול בכדי לטרפד אותו.

שישית, יש לפתח תכנית מקיפה לטיפול אפקטיבי בבעיית הפליטים המאסיבית. לא ניתן למצוא פתרון על בסיס מספר הפליטים שהקהילה האירופאית וארה"ב מסוגלות לקלוט. בין אם יקלטו שלוש מאוד אלף פליטים ובין אם יקלטו ארבע מאות אלף, המספר יתגמד לעומת חמשת מיליון הפליטים שיחפשו להתיישב מחדש במדינתם.

למטרה זו, יש להחיות ולשקול מחדש את רעיון "אזור אסור לטיסה" (no-fly zone) על מנת שהפליטים הזורמים פנימה באופן מתמשך יוכלו למצוא בתים זמניים, מה שיסיר חלק מהנטל מירדן, טורקיה ולבנון, שבאופן קולקטיבי כבר קלטו יותר מארבעה מיליון פליטים.

הגיע הזמן שהקהילה הבינלאומית תקיים את חובתה המוסרית ליישב את הפליטים הסוריים מחדש ולגייס את הכספים ההכרחיים לכך, סכום שהוא חלק זעיר ממה שמוציאים על צבאות (המלחמה בעיראק בלבד עלתה בסביבות שני טריליון דולר).

בעוד שחובתה הראשונה של כל המדינה לשמור על אינטרסיה, על ארה"ב, האיחוד האירופי ומדינות ערב להבין כי חורבן סוריה המתמשך, מקרי המוות שכבר חצו את ה-300,000 במספרם, עקירתם של יותר מ-12 מיליון אזרחים סוריים, והגלישה הבלתי-נמנעת של אוכלוסיות למדינות שכנות, ישובו בסופו של דבר לפקוד אותן, אם לא כבר עשו זאת.

אין זאת נוסחה מושלמת, ורבים אולי יסברו כי היא מבוססת על הנחות בלתי-מציאותיות שחורגות הרבה מעבר לתחום האפשרויות. אני מסכים כי היא איננה מושלמת וכי אין נוסחה שתשביעה את רצונם של כל השחקנים המעורבים. אולם, עליי לשאול, מהי האלטרנטיבה? האם יש פתרון מעשי שלא יכלול את רוסיה ואיראן?

רוסיה ואיראן שתיהן מבוצרות עמוקות בסוריה; אין לסלקן והן תמיד יהיו שחקנים בעיצוב עתידה של סוריה. לארה"ב אין ברירה אלא לקבל את המציאות הפשוטה הזו.

על הנשיא אובמה להשתמש בנאומו בעצרת הכללית של האו"ם בכדי לנסח הן מדיניות חדשה שתביא לסיומה של מלחמת האזרחים בסוריה והן יוזמה חדשה לפתרון בעיית הפליטים הסוריים. אולם, הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת ללא גיוס תמיכתן ושיתוף פעולתן המלאים של רוסיה ואיראן, אשר סביר להניח שמנהיגיהן יתמקדו דווקא במשבר הסורי בנאומיהם לעצרת הכללית.

עם זאת, פתרון למלחמת האזרחים בסוריה יניב רווחים ניכרים, שכן הוא יניא רבים מהסכסוכים העיקשים במזרח התיכון ויפתח את הדלת לשיתוף פעולה נוסף בין רוסיה לארה"ב ליישוב המחלוקות ביניהן בנושא אוקראינה למשל, ובין ארה"ב לאיראן בנוגע לסכסוכים שונים באזור.

פתרון כזה גם יביא לתהליך של הפגת פעולות האיבה בין אויבים מסורתיים באזור, שממנה ארה"ב ובעלות בריתה עשויות להפיק תועלת, תוך שימת קץ לטרגדיה החמורה ביותר בשבעת העשורים האחרונים.