היעדרה של מחויבות אמתית לשלום
על אף מה שרה"מ נתניהו ויו"ר הרשות הפלסטינית אמרו בנאומיהם בעצרת הכללית של האו"ם, אף אחד מהם אינו באמת מחויב לניהול משא ומתן על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים. שני המנהיגים הפעילו רטוריקה ריקה וסיסמאות לצריכה פנימית במקום להציע יוזמות חדשות, אמינות וקונסטרוקטיביות במקום חידוש המשא ומתן שעשוי להוביל להסכם שלום, מה שאמורה הייתה להיות מטרתה העיקרית של הופעתם בעצרת הכללית. אלא שזה לא היה ועדיין אינו המקרה.
השלום נהיה חמקמק יותר ויותר ככל ששני הצדדים מוספים לאחוז במה שנראות כעמדות שאינן עולות בקנה אחד זו עם זו, כאשר למעשה דו-קיום ישראלי-פלסטיני הנו עובדה גמורה. כמה זמן שהסכסוך לא יימשך, הם תקועים זה עם זה, ועליהם לבחור בין השלום לבין העוינות האלימה, אשר הולכת ומסלימה בעת כתיבת מאמר זה.
אילו שני הצדדים היו באמת מחויבים להשגת הסכם שלום, הם היו עושים את הפשרות ההכרחיות בכדי לעשות שלום כבר לפני שנים אם לא עשורים.
לפיכך, כאשר נתניהו מכריז כי הוא מוכן לחדש את המשא ומתן ללא תנאי, אין בכך כל משמעות, וכאשר עבאס דורש שחרור כמה אסירים, קץ להרחבת ההתנחלויות, והכרה בינלאומית, יש בכך אף פחות משמעות.
נתניהו ושותפיו לקואליציה טוענים בפומבי כי כל הארץ המשתרעת מים תיכון ועד נהר הירדן הנה ארץ ישראל, וכי ישראל אינה כוח כובש, מה שמקנה להם לכאורה את הזכות לבנות התנחלויות בכל מקום בשטחה התנכי.
במהופך, בעוד שעבאס טוען כי הוא מחפש שלום המתבסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הוא בעצם חלש וידיו קשורות, שכן קיימת די תמיכה בתוך הגוף הפוליטי הפלסטיני לחמאס ולקבוצות קיצונות אחרות אשר עדיין דורשות כי כל פלשתינה המנדטורית תהיה מדינת פלסטין.
יתר על כן, במקום להכין את הציבור לפשרות ההכרחיות בכדי להגיע להסכם, הוא מוסיף להציב דרישות בלתי-מעשיות, כגון "זכות השיבה", מה שמקשיח אף יותר את עמדתו של הציבור הפלסטיני.
על מנת להוכיח את התחייבותם האמתית לשלום, על מנהיגים ישראליים ופלסטיניים יהיה להמשיג מחדש את מציאותם, מציאות שאין מפלט מפניה. עליהם יהיה לאזור את האומץ להתייצב ולהכריז כי, לאור רצונם של עמיהם לחיות בשלום וכורח דו-הקיום, הם מחויבים באופן מוחלט להשגת הסכם שלום וכי יעשו זאת תחת כל נסיבה.
כדי לממש מטרה זו, עליהם להיות מוכנים לנקוט בכל צעד בטרם ובמהלך תהליך המשא ומתן בכדי להתחיל לבנות את התשתית לשלום בר-קיימא, לרבות:
ראשית, קביעת נהלים לקידום תהליך המשא ומתן, כך שפתרון סוגיה אחת עשויה לסייע לקידום או להוביל לפתרון סוגיה אחרת.
מבחינה זו, חשוב ביותר להתחיל משא ומתן בקביעת הפרמטרים למדינה הפלסטינית העתידית (תוך דחיית קביעת גבולותיה הסופיות של ירושלים לשלב הסופי) על מנת לתת לפלסטינים תמונה ברורה לכך, ואת הביטחון כי הם מתקדמים לקראת הקמת מדינה.
זה יוביל באופן הגיוני ופרקטי לקידום המשא ומתן על עתידן של חלק ניכר מההתנחלויות לאורך גבולות 1967, כמו גם לטיפול בהיבטים חשובים מסוגיות הביטחון הלאומי שמדאיגות את ישראל, ושאותן נתניהו קושר לתוואי הגבולות הסופיים.
שנית, לחדול מכל הטחת האשמות ומכל הסתה ישירה או בלתי-ישירה בכדי לשמור על אווירה חיובית במהלך ומעבר לתהליך המשא ומתן.
שלישית, למנוע כל תקרית אלימה מכל צד שעלולה לשבש את המשא ומתן. כפי שיצחק רבין ז"ל אמר פעם, "נלחם בטרור כאילו אין שלום, ונעשה שלום כאילו אין טרור", כך שלא תהיה כל פרובוקציה, לא חשוב מה מקורה, שעלולה לחבל במשא ומתן.
רביעית, לשתף את הציבור בכל התקדמות שנעשית במשא ומתן, כמו גם בחלק מהקשיים שנתקלים בהן בלי להטיח האשמות, וזאת על מנת לתת לציבור הזדמנות לפתח אינטרס בתהליך המשא ומתן ולהכינו לפשרות הדרושות בכדי להגיע להסכם.
חמישית, להפוך את שיתוף הפעולה הביטחוני לשקוף על מנת לשדר מסר ברור כי שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני יימשך בכל היבט ביטחוני, וכי כל פרצת בטחון המבוצעת על ידי כל צד תטופל, תוך שיתוף פעולה מלא בין מנגנוני ביטחון הפנים שלהם.
שישית, לספק תדרוכים קבועים לעיתונות בכדי לעורר דיון ציבורי, אשר יסייע לפיתוח קונצנזוס לאומי התומך בשלום ולהעלות את הציפיות להשגת הסכם.
שביעית, לטפח את האמון על ידי הבטחה כי השלטון הישראלי והשלטון הפלסטיני, וחברותיהם האזרחיות של שני הציבורים, ישחקו תפקיד בונה לאורך המשא ומתן בכדי לטפח אמון הדדי, שהוא חיוני הן לאורך המשא ומתן והן מעבר לו.
למטרה זו, יש לנקוט בצעדים הבאים באופן קבוע החל מיום פתיחת המשא ומתן: לארגן תיירות בין ישראל לפלסטין; לעודד קבוצות ספורט ישראליות ופלסטיניות להתערבב עם מקבילותיהן; לארח תערוכות משותפות לאמנים ישראליים ופלסטיניים; לערוך פורומים משותפים בכדי לדון בסוגיות הקשורות לסכסוך; לתמוך בקבוצות המובלות על ידי נשים במאמציהן להישמע ולהביא לשלום; ולארגן דיוני שולחן עגול ציבוריים בין חוקרים ישראליים ופלסטיניים דתיים וחילוניים על מנת לעודד הבנה טובה יותר את הניואנסים של הסוגיות הכרוכות בסכסוך.
שמינית, לשנות את ספרי הלימוד כך שישקפו את הנרטיב ההיסטורי באופן מדויק יותר בכדי לשכך את מחסום הפסיכולוגי בין שני הצדדים, בייחוד סוגיות אלו עם השלכות היסטוריות, דתיות וביטחוניות, שמוטמעות בתודעה הציבורית.
תשיעית, לתדרך את כל המפלגות או הסיעות הפוליטיות בישראל ובפלסטין באשר לתהליך המשא ומתן בכדי לשכך חלק מההתנגדות האינטנסיבית לפשרות המרובות שחייבות להיעשות.
לבסוף, להזמין נציגים בכירים מארה"ב וממדינות ערב (בייחוד מצרים, ערב הסעודית וירדן), כמו גם נציגים מאנגליה, צרפת וגרמניה, לפקח על, לקדם ולעודד את צוותי המשא ומתן להתקדם ולהשתמש ביוזמת השלום הערבית כמסגרת כוללת לשלום מקיף.
אין ספק כי, אף סקירה קצרה של תהליכי משא ומתן קודמים תראה בבירור כי, לא עבאס ולא נתניהו יהיה מוכן לנקוט בצעדים קריטיים כאלו, לא לפני ולא אחרי המשא ומתן, מה שמעיד כמאה עדים על חוסר מחויבותם המוחלט להשגת הסכם שלום.
רק כשיאמצו תנאים מוקדמים הללו, יוכיחו המנהיגים את מחויבותם האמתית לשלום. למעשה, כל נאומיהם והצהרותיהם הציבוריות יישמעו חלולים כל עוד יוסיפו להתפלש בהכחשה עצמית ולהתחמק מהמציאות לרעת עמיהם.
