התפוררות הדמוקרטיה בטורקיה

מספר חודשים בלבד לאחר שנשיא טורקיה ארדואן השתלט על משרדיה של קבוצת תקשורת "קוזה איפק", המשטרה הטורקית פשטה גם על משרדיה של "פזה גזטצ'יליק", חברת תקשורת אשר מחזיקה בבעלותה שני עיתונים (כולל "זמאן") ושתי תחנות טלוויזיה, ללא התראה מוקדמת. אין דבר כמעט שפוגע יותר בדמוקרטיה מאשר סגירת אמצעי תקשורת וחניקת חופש הדיבור.

נקיטת צעד קיצוני כ"כ, על בסיס האשמות מומצאות לפיהן אמצעי תקשורת כאלו מסייעים לטרור וקושרים קשר נגד המדינה, אינה פחות משערעוריה, וחושפת את חרדתו של ארדואן מפני ביקורת על אף יהירותו. אולם, הנשיא ארדואן כלל אינו מתעניין בכל השלכה פוטנציאלית, שכן הוא שאב תעוזה מהשתוללותו האחרונה נגד העיתונות שבה נעצרו עיתונאים רבים על סמך אישומים בדויים.

אעפ"י שארדואן יודע היטב כי טורקיה רחוקה מלהיות מדינה דמוקרטית, הוא מוסיף להפיץ את הרעיון האבסורדי כי טורקיה הנה דמוקרטיה אמתית, ואף אמר בהידורי הלשון המעוותים שלו כי "אין מקום בעולם שהעיתונות חופשית יותר מאשר בטורקיה".

למעשה, ב"אינדקס חופש העיתונות העולמי" לשנת 2015, עיתונאים ללא גבולות דירגו את טורקיה במקום ה-149 מתוך 180 מדינות, בין מקסיקו, שבה נרצחים עיתונאים כשגרה, לבין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, מדינה כושלת.

אולי כדאי להזכיר לארדואן את מה שבאמת מהווה דמוקרטיה. חופש הביטוי הנו אחד מארבעת יסודותיה של כל שיטת שלטון דמוקרטית, אשר כוללים גם בחירת ממשלה מייצגת, שוויון בפני החוק, ושמירה קפדנית של זכויות אדם.

למרבה הצער, ארדואן אינו עוצר בדיכוי חופש הדיבור בכל צורותיו – אלא גם מכרסם ביסודות האחרים, באופן שעלול לפורר את מה שנותר מהדמוקרטיה הטורקית.

ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם מבטיחה את "הזכות לחופש הדעה והביטוי", אך, כפי שהזהיר בנג'מין פרנקלין, "מי שיבקש להפיל את חירותה של אומה חייב להתחיל בדיכוי חופש הדיבור".

ארדואן זכה לאהדה על הרפורמות הסוציו-פוליטיות המרשימות שלו ועל הפיתוח הכלכלי הניכר, מה שהפך את טורקיה לכלכלה מספר ה-17 בגודלה בעולם בקדנציה הראשונה ורוב הקדנציה השנייה שלו. היה ביכולתו לממש חלק נכבד משאיפותיו להפוך את טורקיה למעצמה אזורית ולגייס את תמיכת הציבור עם הגאווה.

ניתן היה לו לעשות זאת מבלי להרוס את עקרונות יסודה של טורקיה כדמוקרטיה חילונית, על פי חזונו של מוסטפא כמאל אטאטורק, ולשמש מודל אמיתי לדמוקרטיה אסלאמית משגשגת עבור רוב העולם הערבי והמוסלמי.

אולם, למרבה הצער, מתעלם ארדואן מהעובדה כי לפירוקו השיטתי של מוסדותיה הדמוקרטיים של טורקיה תהיה דווקא ההשפעה ההפוכה בכך שהוא מטרפד באופן ישיר את הפוטנציאל של טורקיה כמעצמה ומבזבז את כל מה שיש למדינה להציע.

שוב ושוב, מפגין ארדואן את חוסר הטולרנטיות שלו לדעות שונות ומתייחס לעיתונות כמטרד המתנגד לאג'נדה האסלאמית שלו. הוא מביו, כפי שג'ורג' אורוול ניסח אותו היטב, כי "חופש העיתונות, אם יש לה איזושהי משמעות בכלל, משמעותה החופש לבקר ולהתנגד", חופש אשר אותו ארדואן נחוש בדעתו לדכא.

כמו כן, ארדואן מנצל את תעודותיו האסלאמיות בכדי להציג את עצמו כמנהיג אדוק, כאשר למעשה הוא תמיד עסוק בפרוטקציה ומעניק מענקים ממשלתיים לתומכיו ולבני משמפחתו, בלי להתחשב בניגודי האינטרסים והשחיתות אשר נובעים מכך.

עם פרלמנט חותמת גומי, מצליח ארדואן להעביר כל חקיקה שעולה בדעתו, למעט תיקון חוקתי שעלול להעניק לנשיא סמכויות בלתי-מוגבלות. הוא הכפיף את מערכת המשפט לגחמותיו, ולמעשה הופך לשולט בלעדי בעל סמכויות דיקטטוריות, תוך ביטול מערכת הבלמים והאיזונים של מנגנון השלטון.

אין ספק כי, תאבונו לכוח, טיפולו האכזרי במתנגדים, קנאותו הדתית, ונטייתו הנרקיסיסטית הופכים אותו לאדם המעורר פחד בקרב חלק ניכר מהחברה הטורקית והערצה בקרב אחרים; בקהילה הבינלאומית מתעבים אותו כמעט פה אחד, אך מנהלים יחסים עמו בלית ברירה.

ההסכם שהושג ב-7 במרץ בין טורקיה לאיחוד האירופי בקשר לפליטים ומחפשי המקלט הסוריים הנו דוגמה לכך – ארדואן פעל לסגור את "זמאן" באותה העת פחות או יותר, בידיעה כי לא תזכה לגינוי מארה"ב או מהאיחוד על מעשיו.

השאלה היא, האם ארדואן, אשר נמצא בשלטון כבר14 שנים ואשר צבר כוח רב כ"כ, עם או בלי תיקונים חוקתיים, ייקח זמן כנשיא להרהר בעתידה של טורקיה – מדינה שיש לה את כל המרכיבים והמשאבים בכדי להפכה למעצמה גדולה ומשפיעה, בייחוד בעת זו שבה המזרח התיכון מוצף במבוכה?

היות וטורקיה עמודת בפני צומת דרכים היסטורי, לבחירות שארדואן יעשה בחודשים הקרובים ובשנים הקרובות תהיה השפעה ארוכת טווח על עתידה של טורקיה.

ארדואן יעשה שגיאה חמורה אם יוסיף לקחת את העם הטורקי כמובן מאליו. הטורקים הם יצירתיים, חרוצים, משכילים, עם היסטוריה ארוכה של הישגים, עם פניהם למערב, והם מאמינים בדרך חיים דמוקרטית ויתעקשו עליה.

יש גבול לכמה העם הטורקי יסבול לא רק את דיכוי חופש הדיבור, אלא גם את סגנון השלטון הדרקוני של ארדואן, עד שיתקוממו נגדו.

ארדואן צריך כבר לדעת כי ע"מ שטורקיה תתפוס את מקומה הראוי בין המעצמות, עליו להחזיר את כל מה שאבד בשנים האחרונות, ובייחוד את יסודותיה הדמוקרטיים. בלי עקרונות דמוקרטיים כאלו, טורקיה תתרחק ממדינות מערביות, הגוש שטורקיה צריכה להשתייך אליו, ולא תהיה מסוגלת לרתום את הפוטנציאל האמיתי שלה כמעצמה מזרח תיכונית ואירופאית.

באופן אירוני, נראה כי ארדואן מתענג על האשליה כי עוד יישב כנשיא ב-2023, כאשר טורקיה תחגוג 100 שנים לרפובליקה, וכי ייזכר כ"אב הטורקי" החדש, אשר האפיל על אטאטורק.

הוא מבקש בצורה נואשת להשיב חלק מתפארתה של האימפריה העות'מנית, אך שוכח כי אותה האימפריה התפרקה תחת משקלה, והפכה לטרף קל לכוחות הברית במאה ה-20 המוקדמת, מחמת מנהיגיה המושחתים וחסרי המצפון.

אם לא יעשה את הבחירה הנכונה, ארדואן לא ייזכר כאביה של מדינה דמוקרטית חזקה חדשה, אלא כרודן מטעה ושאפתני אשר הקריב את עתידה המפואר של טורקיה על מזבח קנאותו הדתית ותאוותו לכוח.