דה-רדיקליזציה במחנות פליטים ומעבר להם

סביר להניח כי זרימתם של מיליוני סורים לתוך אירופה תהפוך לעוד מקור לרדיקליזציה אשר עלול להגדיל את מספר הקיצונים האלימים בקרב הפליטים ולהוביל לפעולות טרור נוספות במדינותם המארחות. תלוי במשך הזמן שהפליטים יישארו במחנות והיחס שיזכו לו, פיגועי טרור יצטמצמו מספרם, בתדירותם או בהיקפם, או יהפכו לאקוטיים יותר ויותר מהרגע שייושבו מחדש באופן קבוע. על מדינות מארחות לנקוט בשיטות מיוחדות לסיכול כל ניסיון הסתננות מצד קיצונים אלימים במסווה של פליטים, ולפתח תכנית נגד קיצוניות אלימה אשר תקיף את כל היבטי הדה-רדיקליזציה.

למדינות מארחות יש מעט ברירה אלא לעשות זאת, שכן פיגוע אחד אפילו יבוא במחיר כבר ביותר של עשרות אבדות והרס מאסיבי, שלא לדבר על הפחד, הפאניקה והשיבושים הכלכליים שיתפשטו לכל חלקי הקהילה; הפיגועים בפריז ובבריסל מדברים בעד עצמם.

בכדי להשיג מטרתן, על מדינות מארחות להביא בחשבון כל היבטי חווייתם של הפליטים, הן פסיכולוגית והן פיזית, ולבחון בקפידה את ההשפעה קצרת-הטווח וארוכת-הטוות שתהיה לכל צעד על תודעת הפליטים על מנת להפיג את חרדתם ולאפשר להם להשלים עם הפרק החדש הזה בחייהם.

המיקוד בביטחון הפנים במחנות ובאיסוף מודיעין צריך לקבל עדיפות עליונה. ואולם, יש להדגיש כי אין כמות של שיטור או איסוף מידע שתספיק אלא אם כן פעולות אלו יינקטו בשילוב עם מגוון צעדי מניעה אחרים.

ראשית כל, מדינות מארחות צריכים לשקול בתבונה את הטראומה שכמעט כל פליט חווה אותה כתוצאה מעקירה פתאומית ולעתים בכוח מבתיהם, תוך עזיבת חלק ניכר מרכושם, ממשפחתם ומחבריהם, שלא לדבר על מסע הייסורים שעוברים מכך כי אינם יודעים מה יעלה בגורלם.

על מנת לשכך טראומה פרטית וקולקטיבית זו, הרשויות המקומיות צריכות לספק ייעוץ פסיכולוגי לפליטים, עם מיקוד מיוחד בצעירים בין הגילאים 15 ל-25, הקבוצה הרגישה ביותר לרדיקליזציה, שמא ייפלו טרף קל לגיוס על ידי קבוצות קיצוניות אלימות בעת שממתינים ליישוב מחדש.

בנוסף לייעוץ הם צריכים להיות עסוקים בפעילויות חיוביות, לדוגמה, השתתפות במאמצי הסיוע במחנות ובעבודות אדמיניסטרטיביות אחרות, על מנת שירגישו כי יש להם תועלות ורלוונטיות, מה שיסייע בשיקום הערכתם העצמית.

יש גם לספק להם ערוצים לפעילות בקהילה, לרבות הכשרה מקצועית, פעילויות ספורט, וחינוך, לא רק כדי לשכך את הטראומה שחווים אותה אלא גם כדי להתחיל בתהליך ההסתגלות לחיים חדשים ופורים.

אולם, אין להגביל את הפעילויות החינוכיות לצעירים. מורים גם צריכים לעבור הכשרה בדה-רדיקליזציה, ולפתח תכניות לימודים המדגישות את הצד השלילי והנוראי של הקיצוניות האלימה. כמו כן, יש לשתף את משפחותיהם של התלמידים הצעירים בתהליך החינוכי, שכן הורים עלולים להחזיק בדעות קיצוניות כתוצאה מחוויות עבר מרות.

למעשה, חוסר-מעש ושעמום מניבים בוז, כעס וחוסר סבלנות. יש לעדכן את הצעירים מתי צרותיהם עשויות להסתיים, מה לצפות לאחר שיעזבו את המחנות, ואילו אמצעים יוענקו להם כדי שיוכלו לחיות את חייהם בכבוד.

מתועד היטב כי ככל שהפליטים שוהים במחנות זמן רב יותר, כך עולים הסיכונים ברדיקליזציה, מה שמוחרף נוסף כאשר תנאי צפיפות, חוסר היגיינה ובידוד שוררים ללא גישה כמעט לעולם החיצוני.

בעבר, פליטים פלסטיניים רבים בלבנון ובירדן, כמו גם פליטים אפגניים בפקיסטאן בשנות ה-90, עברו רדיקליזציה, וכיום אנו עדים להתפתחותה ההדרגתית של תופעה דומה בקרב פליטים סוריים.

אף על פי שאכיפת החוק חיונית למניעת התפרצויות אלימות ופעילות פלילית, אסור לשוטרים להתייחס לעבריינים צעירים בחומרה ובהתעללות. נקיטת פעולה מענישה בלתי פרופורציונלית לחומרת העבירה עלולה לעורר תרעומת עמוקה ולהוביל לפשעים אלימים ולרדיקליזציה.

על מנת לצמצם את היקף הפשע, על הרשויות בייחוד לערוך מחקרי שדה, ליזום תכניות יישוג (אאוטריץ'), ולשתף את הפליטים בדו-שיח – תוך הקשבה והכרת תלונותיהם, והשקעת כל מאמץ לטפל באותן התלונות הלגיטימיות.

הדבר הזה חשוב שכן יש לגרום לפליטים להאמין, באמצעות מפגשים יומיומיים, כי המדינה המארחת עושה את הכול ביכולתה לתמוך בהם, לשכך את כאביהם ולטפל בבעיותיהם. מאמצי יישוג יהפכו גם למקור ציבורי לאיסוף מידע ולזיהוי פעילות קיצונית, מזימות טרור, וגיוס על ידי ארגונים קיצוניים כגון דאעש.

מדינות מארחות צריכות להשתמש במדיה חברתית כדי להציע נרטיב נגדי לקולות הקיצונים האלימים המנסים לפתות את הצעירים אל תוך שורותיהם. אסור שנרטיב נגדי זה יבוא בלעדית מגורמים ממשלתיים במדינה המארחת, שכן פליטים רבים תופסים זאת כשאינטרסנטית או באופן פוטנציאלי כמפילה אותם בפח. במקום זאת, הוא צריך לבוא, בעיקר, מלמדנים דתיים מכובדים, מאימאמים, ומאנשים נכבדים אחרים בתוך קהילת הפליטים.

השימוש בנרטיב נגדי דתי חיוני מהסיבה כי ארגונים אסלאמיים רדיקליים פונים להוראות דתיות כלליות, אם כי מאולצות, כדי לשכנע את הצעירים להצטרף. למעשה, אין המאמינים הקנאים חשים כל צורך להציג עדויות התומכות באמונתם כי פועלים על פי רצונו של האל. מסיבה זו, ניתן להילחם בנרטיבים דתיים קיצוניים רק באמצעות לימודים אסלאמיים מתונים, תוך דגש על המסורות הלא-אלימות ומוסר האסלאם.

ישנם שני גורמים נוספים שיש להביא אותם בחשבון בניסיון לצמצם רדיקליזציה במחנות הפליטים. הראשון הנו קרבת המחנות למדינות המוצא, מה שמאפשר הברחת כלי נשק וסמים, והסתננות קיצונים אלימים אל תוך המחנות, אשר נותרים לא פעילים עד הרגע שבו יהיו מוכנים לבצע פעולות טרור במדינה המארחת או במדינות גובלות.

דבר זה דורש משאבים רבים יותר כדי לאפשר לשוטרים לפקח על מעברים שונים ולערוך בדיקות ורישום קפדניים. בעוד שהצורך בצעדים כאלו חשוב ביותר, אסור שההליכים יהיו שרירותיים או פוגעניים. בהקשר זה, יש לעודד דיווח וולונטרי על פעילות חשודה בצורה בטוחה, מהסגנון הבא לידי ביטוי בסיסמה, "אם תראה משהו, תגיד משהו".

היות והרוב הגדול של הפליטים הם קורבנות של נסיבות, יש להתייחס אליהם באנושיות וברגישות. למעשה, ניתן אף להשקיט תרעומתם של חלק מהקיצונים האלימים על ידי גילוי חמלה והבנה כלפי קהילת הפליטים בכלל, ועל ידי יחס אנושי ומכובד.

שנית, הצורך לספק את צרכיהם היומיומיים של הפליטים עלול לעורר מתחים עם הקהילות הילידיות הסובבות, בייחוד כאשר הן עניות וחסרה להן גישה לשירותים הניתנים לפליטים, כגון שירותי בריאות וחינוך. מסיבה זו, על המדינות המארחות להבטיח כי מתן הסיוע לפליטים לא יבוא על חשבון הקהילות הסובבות ויגרור הזנחתן.

ללא ספק, התעלמות מהקהילות הסובבות עלולה להסית סכסוכים אלימים בין שני הצדדים ולהוביל לרדיקליזציה בייחוד של פליטים צעירים; יש עדויות לתקריות מסוג זה בירדן, בטורקיה ובגרמניה. לפיכך, על המדינה המארחת לשקול היטב היכן להקים מחנה פליטים וכיצד זאת תשפיע על האזור הסובב אותו.

הצעדים הנ"ל עשויים לצמצם באופן משמעותי, אך לא לחלוטין, את הסיכויים כי קיצוני אלים ונחוש בדעתו יצליח להסתנן בגלי הפליטים, או כי פליט יעבור רדיקליזציה בתוך המחנה. מסיבה זו, על מדינות מארחות להוסיף ולהתמיד בתהליך הדה-רדיקליזציה, בעיקר באמצעות אינטגרציה, ברגע שהפליטים ייושבו מחדש באופן קבוע.

השאלה כיצד והיכן ליישב את הפליטים מחדש מהווה גורם קריטי בעל השפעה ארוכת טווח על קליטתם ושילובם. טבעי כי אנשים בעלי אותו הרקע, אשר חוו את אותן החוויות המחרידות, יימשכו זה לזה, אלא שמדינות מארחות צריכות להימנע מריכוז אלפי פליטים במקום אחד, שכן הדבר מונע אינטגרציה לתוך חברת הזרם המרכזי.

גלים קודמים של מהגרים מוסלמיים אשר התיישבו בלונדון, בבריסל, בפריז ובערים אירופאיות אחרות, מספקים דוגמאות בולטות לקהילות מבודדות כאלו. אם כי משפחות צריכות להישאר מאוחדות, אסור שמדינות מארחות ייצרו מצב שבו מונעות את תהליך האינטגרציה, שחיונית לדה-רדיקליזציה.

תוך הפקת לקחים מניסיונות קודמים, על מדינות מארחות להתמקד בצעירים על יד שילובם לתוך הקהילות המקומיות באמצעות פעילויות שבהן מעורבים מקביליהם הילידיים.

בהקשר זה חשוב ביותר לימוד שפת המדינה המארחת על מנת לאפשר לפליטים להירשם במערכת החינוך, לספק ייעוץ לאלו הזקוקים לו, ולהציע הזדמנויות להכשרה מקצועית.

בנוסף, במקום אינדוקטרינציה, יש להעניק לצעירים חוויות חינוכיות הוליסטיות השואבות השראה מגישות קוגניטיביות, אפקטיביות ופרפורמטיביות ללמידה על מנת לסייע בהשבת תחושת ערכם העצמי.

פעילות חשובה נוספת הנה עריכת היכרות בין הפליטים לבין שאר המדינה על ידי ארגון טיולים שבהם קבוצות של עמיתים ילידיים גם ישתתפו, כדי לחקור את ארצם החדשה ממקור ראשון. פעילות זו תאפשר לצעירים ולצעירת לפתח תחושת השתייכות.

ארגונים לא-ממשלתיים יכולים גם לשחק תפקיד בונה בהאצת תהליך הקליטה והאינטגרציה על ידי, לדוגמה, הצעת התמחויות ועבודות משרדיות אחרות המנצלות את כישוריהם של צעירים אלו תוך למידה והסתגלות לסביבת עבודה חדשה.

על מדינות מארחות להבטיח כי בתי סוהר לא יהפכו לחממות לרדיקליזציה. קיצוניות אלימה עלול להמשיך זמן רב, ולהגדיל באופן דרמטי את מספר הקיצונים בתוך אוכלוסיות בתי הסוהר בעלות פרוהיביטיבית.

על מנת לפעול נגד זאת, הרשויות צריכות לפתח תכנית שיקום מקיפה, שכן אסירים משוקמים ישמשו המודלים הטובים ביותר לחיקוי בדה-רדיקליזציה של אחרים, בייחוד נוער בסיכון.

לבסוף, חשוב ביותר לשתף קהילות הפליטים במיזמי פיתוח בר-קיימא שהם יבחרו בעצמם, עם מימון ממשלתי ראשוני. פרויקטים מסוג זה יאפשרו לפליטים לפתח תחושת גאווה והישגיות, יספקו הזדמנויות עבודה, ויבנו את היסודות לעצמאות ולפרודוקטיביות.

פרויקטים שיתופיים דורשים מאמנים, מנחים ומארגנים, אשר מדינות מארחות יוכלו למנות אותם בתחילה, אלא שבסופו שדבר המטרה היא כי אותם הפרויקטים ינוהלו על ידי חברי הקהילה עצמה, המועצמים על ידי משאביהם הקריאטיביים שלהם.

למותר לציין כי קל להגיד מלעשות כאשר מדובר באימוץ הצעדים המתוארים לעיל. ואולם, לאור העובדה כי האלימות הקיצונית רק תוסיף לתסוס, אין למדינות מארחות מנוס אלא להשקיע זמן ומשאבים בהקלת מצוקתם של הפליטים, ראשית במחנות הפליטים ובהמשך לאורך כל תהליך היישוב מחדש.

לא ייתכן כי יהיה למדינות מארחות כל כך הרבה לומר וכל כך מעט לתת. על כל מדינה המחויבת לדה-רדיקליזציה של צעירים, להשקיע, יחד עם תורמים פרטיים וקרנות, כמה שנדרש כדי לטפל במגיפת הקיצוניות האלימה.

לא יהיה ניצחון מכריע על הרדיקליזציה, שכן הגורמים העיקריים העומדים מאחורי הקיצוניות האלימה מושרשים היטב במדינות ערביות ומוסלמיות, שבהן מיליוני צעירים מתייאשים ללא תקווה לעתיד טוב יותר, ומאשימים חלקית את המעצמות המערביות במצוקתם.

יתר על כן, בעוד שמדינות מערביות עשויות להגביל או אף לנצח את הקיצוניות האלימה על ידי נקיטת הצעדים המתוארים לעיל, לא ניתן יהיה לנצח את האידיאולוגיה של ארגונים כגון דאעש בעתיד הנראה לעין.

ואולם, יש לזכור כי, תוך כדי טיפולנו בתופעת הרדיקליזציה, אסור לאפשר לעצמנו לפתח אובססיה עמה או לאפשר לה לחתור תחת ערכינו החברתיים והפוליטיים, שהם כלי הנשק העוצמתיים ביותר העומדים לרשותנו במלחמה בקיצוניות האלימה.