עזה – אסון בהתהוות

כבר חלפו עשר שנים מאז שחמאס ניצח את הרשות הפלסטינית בעזה והשתלט על שטח הרצועה. כיום, התנאים הסוציואקונומיים בעזה כה איומים שאם לא תינקט פעולה מדיית בנידון, האזור כולו עלול להתפוצץ בפרצופם של חמאס, ישראל והקהילה הבינלאומית. כאשר זה יתרחש, אפשר לסמוך על מנהיגיהם של ישראל וחמאס להאשים זה את זה בכך כי נתנו למצב להידרדר אל נקודה מסוכנת זו. שני הצדדים אשמים למעשה באותה המידה בבגידה שערורייתית בעמיהם. לא משנה עוד כמה זמן הסכסוך יימשך, הם יוותרו לכודים במציאות שאף צד אינו מסוגל לשנות אותה מבלי לגרור קטסטרופה.

השאלה היא מתי יתעשתו וימצאו דרך לחיות בדו-קיום ובשלום, תוך ידיעה כי האלטרנטיבה היחידה היא המשך מעשי האיבה האלימים? בינתיים, אלפים ייהרגו בין שני הצדדים, הרס וחורבן ישררו, והפלסטינים בעזה בייחוד ישלמו את המחיר הכבד ביותר. כפי שהתיאולוג הגרמני דיטריך בונהופר ציין, "עלינו ללמוד לראות אנשים פחות לאור מה הם עושים או אינם עושים, ויותר לאור ממה הם סובלים".

תושבי עזה חיים בתנאים נוראים, כאשר הם סובלים ממחסור במזון, בתרופות, במי שנייה ובחשמל. התשתיות מתמוטטות, ומאות אלפים חיים בעליבות ככל שהמחסור בדיור מוסיף לעלות מ-71,000 בשנת 2012 ל-120,000 היום. יותר מ-1.2 מיליון זקוקים נואשות לסיוע הומניטארי, עשרות אלפים חיים בעוני מתסכל וחשופים למחלות ותת-תזונה, 75,000 הם עקורים פנימיים, ושיעור האבטלה עומד על 42 אחוז (ומגיע עד ל-60 אחוז בקרב הצעירים) כאשר אין הקלה באופק.

הבעיה כאן היא כי הן ישראל והן חמאס חיים בהכחשה עצמית, כאילו אוחזים בתקווה כי הצד השני פשוט ייעלם. שניהם אשמים בכך כי משחקים משחקי פוליטיקה בחייהם של הישראלים והפלסטינים, תוך סירוב ליטול את חלקם מהאחריות.

הם מוצאים נחמה בהפניית אצבע מאשימה אל התנהגותו המזעזעת של הצד השני, ומשועבדים לנרטיבים העוינים הישנים והעייפים שלהם, מה שמשאיר מעט מאוד מקום לפיוס.

חמאס משוכנע כי ישראל היא מי שאשם בצרתם בת עשרות השנים, וכעדות לכך הם מצביעים על חוסר האנושיות של המצור, על ההגבלות המוטלות הן על הכנסת סחורות לרצועת עזה והן על הוצאת סחורות ממנה, ועל מנגנון הביטחון הישראלי המחניק אשר חסם את הרצועה מהאוויר, מהים ומהיבשה, ואשר מונע גישה לשווקים חיצוניים. הם תובעים את הסרת המצור על עזה ללא תנאים, מבלי להציע דבר בתמורה, אלא רק עוד עוינות, תוך הצבת איום ביטחוני מתמשך.

הנהגת חמאס שוכחת באופן נוח כי את חלק ניכר מאומללותם הם הביאו על עצמם דווקא. במקום להתמקד בבניית בתי ספר, בתי חולים ודיור, ובשיקום התשתיות המתפוררות (בייחוד בעקבות המלחמה האחרונה עם ישראל בשנת 2014), הם מתעקשים לדבוק בעמדה לוחמנית כלפי ישראל, ולאיים על עצם קיומה. הם הוציאו מאות מיליוני דולרים על בניית מנהרות דרכן ניתן לתקוף את ישראל, וברכישת וייצור כלי נשק חדשים, תוך התמקדות באגירת מאות אלפי רקטות הנועדות לשיגור על ישראל.

בצ'רטר שלהם אשר תוקן לאחרונה, על אף התייחסות להקמת מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 1967, הם מצהירים כי "המדינה האמתית היא פרי השחרור, ואין אלטרנטיבה להקמת מדינה פלסטינית, כאשר ריבונותה תחול על הארץ הפלסטינית השלמה עם ירושלים כבירתה" [הדגשה הוספה].

האם אי פעם עלה בדעתו של חמאס כי לעולם לא יצליחו לגבור על ישראל צבאית כדי להשיג את מטרתם החמקמקה? וכי אם אי פעם יהווה איום קיומי לישראל, הם יהיו אלה שיושמדו קודם? ההיגיון אומר כי אם באמת רוצים בהסרת המצור, עליהם להתנער מהאלימות, להכיר בזכותה של ישראל להתקיים, ולחדול מהטענות לגבי זכותם של הפלסטינים לכל פלשתינה המנדטורית.

אף למתונים ביותר בקרב אנשי חמאס אי אפשר להניח כי ישראל פשוט תסיר את המצור אלא אם כן יובטח ביטחונה בצורה מוחלטת וקבועה. במוקדם או במאוחר, חמאס יצטרך לבלוע את גאוותו ולהודות כי אסטרטגיית השימוש באלימות או האיום באלימות נגד ישראל נכשלה ורק מקשיחה את העמדה הישראלית.

עם זאת, מי שמטיל את כל האשמה על חמאס בלבד טועה טעות איומה. ישראל מוסיפה לשחק את תפקידה בסאגה הטראגית המתמשכת אשר מתפתחת בעזה. בישראל רווחת דעה מוטעית, אשר מופצת על ידי הממשלה, על פיה חמאס פשוט חסר תקנה. מצדיקים את המצור בטענה כי נסיגתה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה הפכה את השטח לכן שילוח ממנו חמאס שיגר ומוסיף לשגר רקטות נגד ישראל.

ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ז"ל עשה טעות בסיסית כאשר נסוג מרצועת עזה ללא תיאום ביטחוני עם הרשות הפלסטינית. הוא והקבינט שלו ידעו היטב כי חמאס היה חזק יותר, מאורגן יותר ומצויד טוב יותר מבחינה צבאית מאשר הרשות, ויכולתם להשתלט על עזה בכוח הייתה ברורה מאיליה לכולם.

יתר על כן, בעוד שהטלת המצור היוותה אומנם צעד הכרחי שנועד למנוע הברחת כלי נשק וחומרי נפץ, נתניהו בייחוד לא עשה אף מאמץ כדי לשנות את טיבם העיונים של היחסים עם חמאס, אלא בחר בכוונה לנהל את הקונפליקט תוך שימור אווירה מתוחה על מנת לשרת את בסיסו הפוליטי ולהישאר בשלטון.

נוסף על כך, ממשלת נתניהו מנצלת את נסיגתה החד-צדדית של ישראל מרצועת עזה ואת הסיכון הביטחוני שהיא מהווה כדי להצדיק את המשך הכיבוש ולחזק את אחיזתה בגדה המערבית (לכאורה מסיבות ביטחוניות) באמצעות מפעל ההתנחלויות, תוך הסתת שני הארגונים אחד נגד השני.

באופן צבוע, בעוד שנתניהו מגנה את חמאס על שאיפתו להקים מדינה פלסטינית בכל הארץ, הוא בעצמו טוען תמיד כי ליהודים זכות ל'ארץ ישראל השלמה' התנכית, אשר כוללת את הגדה המערבית, אותו חלק משריו מחפשים בגלוי לספח.

מתי נתניהו יקבל את העובדה כי חמאס אינו הולך לשום מקום וכי הסטטוס קוו פשוט בלתי-נסבל? אומנם ישראל מסוגלת להיכנס לעזה שוב ואף לחסל את מנהיגיו של חמאס תוך המטת חורבן מאסיבי, כפי שעשתה שלוש פעמים בעבר. ואז מה? מנהיגים חדשים ואף קיצוניים יותר יעלו תוך זמן קצר. שום דבר לא ישתנה אלא שימור המעגל הזדוני של אלימות ממנו אף אחד מהצדדים אינו יכול לצאת בלא פגע.

על שני הצדדים להשלים עם מציאותם. כן, זה הדבר ההגיוני והפרקטי לעשות. אולם, למרבה הצעד, ההיגיון והריאליזם לעתים נכנעים לרגשות שאינם במקומם, לאידיאולוגיות מוטעות, ולאמונות עיוורות. ברם, הסתכלו לאן העקרונות הנעלים הללו הובילו אותם – הגיהינום אורב להם בחשיכה שהם יצרו בעצמם.

רוב הישראלים והפלסטינים חפצים ומבקשים לחיות בשלום. מיותר שעוד ילד ישראלי או פלסטיני ימות בגלל מנהיגים לא נבונים אשר הפכו את קריאת התיגר על הזמנים והנסיבות לקריירה על חשבון עמיהם, כאשר הפתרון תמיד נמצא בהישג יד.