שִׁבְעִים שנה למדינת ישראל: עת לחגוג וגם לקונן

בציון 70 שנה לעצמאותה, יש למדינת ישראל כל סיבplה לחגוג את הישגיה יוצאי הדופן, הישגים בהם כל אזרחי ישראל יוכלו להתגאות, שכן הם עדים לאותה הגאולה שהיהודים חלמו עליה במשך אלפי שנים אך מעולם לא תיארו לעצמם שניתן היה לממשה בפועל. הישגיה של ישראל בתחומי חיים שונים הפכו את המדינה למעצמה עולמית; היא עוד עשתה זאת עם יד אחת קשורה מאחורי גבה כאשר היא ניהלה מלחמות, לחמה נגד הקיצוניות האלימה, והתקשתה כלכלית, תוך מאבק לשרוד כנגד כל הסיכויים.

עם זאת, על אף הישגים בלתי-רגילים אלו, גדולתה של המדינה וצלמה האנושי נפגמים קשות מהסכסוכים הממושכים עם הפלסטינים, כאשר פנימית היא סובלת מקיטוב פוליטי וחברתי ומפערים כלכליים תהומיים, ואף מסתכנת באובדן זהותה הלאומית היהודית. מדובר במדינה אכולת סכסוכים פנימיים עם מערכת פוליטית לא מתפקדת, שחיי אזרחיה מלווים תמיד בתחושת חוסר-ביטחון ודאגה מפני עתיד לא בטוח.

הישגיה של מדינת ישראל רחבים מאוד בהיקפם. הרי שמעולם לא הייתה מדינה שהגיעה להישגים רבים כל-כך בתחומי לימוד רבים כל-כך תוך זמן קצר כל-כך. במדע ובטכנולוגיה, ישראל עושה פריצות-דרך מרשימות ביותר, אשר מתחרות עם כמעט כל מדינה בעולם מלבד ארה"ב. ישראלים זכו ב-12 פרסי נובל במספר תחומים, בייחוד בכימיה.

כלכלית, ישראל עברה מתלות בסיוע חוץ לעצמאות כלכלית, והכפילה את התוצר המקומי הגולמי שלה פי 6 מאז קום המדינה. להדגשת הישגיה, התמ"ג של מדינת ישראל בשנת 2016 היה 348 מיליארד דולר לעומת 333 מיליארד דולר למצרים, מדינה עם אוכלוסייה בת 100 מיליון תושבים.

בתחום הרפואה, ישראל היא בית לאחת מחברות התרופות הגדולות בעולם, ומדענים ישראליים רושמים הישגים כבירים במחקר הרפואי, כולל פיתוח תרופות לטיפול בטרשת נפוצה ובמחלת פרקינסון.

ישראל פיתחה תעשיות אזרחיות וצבאיות המתחרות עם אלו במדינות אירופאיות רבות, והפכה למעצמה גרעינית (סוד ידוע היטב) עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון.

חוקרים ישראליים עושים תרומות פורצות-דרך בתחומים רבים, ואחוז בוגרי האוניברסיטה בארץ הוא בין הגבוהים ביותר בקרב מדינות מפותחות. בתחומי החקלאות, התפלת ושימור המים והייעור, ישראל רושמת פריצות-דרך ניכרות.

על אף הצלחותיה המיוחדות, יש לא מעט לקונן עליו בנוגע לישראל ואי-יכולתה לטפל כראוי במשבריה המרובים הן בזירת הפנים והן בזירת החוץ. מדינת ישראל מצויה תחת איום קיומי תמידי וסובלת ממועקה חברתית ופוליטית, אשר מפוררת את מרקמה החברתי ומסכנת מאוד את עצם קיומה כמדינה עצמאית ובטוחה שחיה בשלום עם שכנותיה.

הדמוקרטיה בארץ הולכת ומתפוררת כאשר הצנזורה הצבאית וצווי איסור פרסום מגבילות יותר ויותר את חופש העיתונות. עיתונאים מתמודדים כיום עם הגבלות נסיעה, ומופעל לחץ על אמצעי תקשורת המקבלים מימון ממשלתי לדווח לטובת מדיניות הממשל.

השחיתות משתוללת בדרגים הגוהים יותר של השלטון והמגזר העסקי. רה"מ נתניהו וקודמיו אהוד אולמרט, אריאל שרון ואהוד ברק כולם בשלב זה או אחר היו תחת חקירה בחשד לשוחד, שלא לדבר על שרים וח"כים רבים; אולמרט בסופו של דבר ריצה עונש מאסר.

אפליה נגד ערבי ישראל ויהודים בעלי צבע אור כהה היא תופעה שכיחה ביותר. האוכלוסייה הישראלית הולכת ונעשית מקוטבת יותר ויותר, והפערים הפוליטיים מכרסמים בלב לבה של הדמוקרטיה הישראלית ככל ש"אנחנו נגדם" הופכת למנטרה הדומיננטית.

מוסדות הדת האורתודוקסים משיגים כל העת יותר ויותר כוח פוליטי ומחמת קנאותם מרחיקים יהודים אמריקניים ואירופיים אשר נוטים לאוריינטציה רפורמית או קונסרבטיבית. האוכלוסייה הישראלית ללא ספק נעה ימינה, ומותירה לליברלים מקום הולך ומצטמק להביע את האידיאולוגיה הפוליטית שלהם. במקום זאת, הם מוצאים את עצמם מאמצים חלק ניכר ממדיניות הימין רק כדי להישאר רלוונטיים לכאורה מבחינה פוליטית.

ישראל שחכה את ההיסטוריה שלה כעם אשר גורשו מבתיהם, והתמודדו עם אפליה, גירוש ומוות. בגירוש מהגרים אפריקניים הנמלטים מרעב וממלחמה בארצם, ישראל כופרת בחובתה המוסרית.

דמוגרפית, ישראל עומדת מול סכנה ממשית שתאבד את רובה היהודי, בייחוד עקב הירידה בעליית היהודים ארצה, העלייה במספר היורדים מהארץ, ושיעור הילודה הנמוך בקרב היהודים לעומת הפלסטינים. צעירים ישראליים רבים עוזבים את המדינה בעיקר בגלל מדיניות הממשלה ביחס לסכסוך האינסופי עם הפלסטינים. בין 1990 ל-2014, יותר מ-526,000 תושבים ירדו מהארץ, כאשר 229,000 בלבד חזרו.

אולם, הדבר המצער ביותר הוא כי לאחר שבעה עשורים מאז הקמתה, הסכסוך הממושך והעיקש עוד פוקדת במדינת ישראל. היא ניצחה אולי במלחמות ומערכות רבות נגד הפלסטינים, אך מעולם לא הצליחה לזכות לשלום.

בשעה שהישראלים חגגו את פתיחת שגרירות ארה"ב בירושלים, החגיגות הוכתמו על ידי מותם של יותר מ-60 פלסטינים בעזה. הם באו להפגין לאורך הגבול עם ישראל פחות בגלל פתיחת השגרירות ויותר בגלל התנאים התת-אנושיים שבהם הם חיים זה 11 שנה.

עזה היא בית סהר פתוח, רק מעטים יכולים להיכנס או לצאת; המחסור בחשמל, במי השתייה, במשאבים ובעבודה ממלא את האוויר בייאוש ובדיכאון. רבים באו לגבול מוכנים למות, שכן אין להם כבר מה להפסיד.

המצב בגדה המערבית אינו טוב יותר בהרבה. חופש תנועתם של הפלסטינים מוגבל, הפשיטות הליליות שכיחות, האבטלה נפוצה, והגירוש, המאסר והריסת הבתים הפלסטיניים הם דברים שבשגרה. בזמן שהפלסטינים נמקים תחת הכיבוש הצבאי, הפרות זכויות אדם לעתים תכופות נעשים למשחק הוגן. שנאה, עוינות וחוסר-אמון הדדיים הופכים את ימי הפיוס לחלום באספמיא שכל העת הולך ומתרחק.

העובדה כי תנאים מבעיתים אלו עוד קיימים אחרי שבעים שנה היא טרגדיה בעלת ממדים היסטוריים.

עם זאת, יש לציין כי הפלסטינים אינם חפים מפשע למצבם המאומלל. הם החמיצו הזדמנות אחר הזדמנת לפתור את הסכסוך, נאחזו תמיד בנרטיב הישן והעייף שלהם, והציבו דרישות בלתי-מציאותיות תוך פנייה לאלימת ולאיומים על עצם קיומה של מדינת ישראל, גישה שרק משחקת לידיו של הימין בישראל.

על כל אזרח ישראלי לזכור כי פתרון שתי מדינות לשני עמים אינו מתנה לפלסטינים, אלא הדרך היחידה שבה ישראל תוכל לשמור על עצמאותה ועל אופייה הדמוקרטי והיהודי כמדינת לאום. אולם, למרבה הצער, עבור הממשלה, הנצחת הכיבוש והרחבת התנחלויות קיימות מקבלות שוב ושוב עדיפות על פני השלום.

אם נתניהו וממשלתו באמת מודאגים מהאיום הקיומי האיראני, עליהם להתמקד בחזית הבית וליישב את הסכסוך עם הפלסטינים. מדוע לא לטפל עכשיו בדו-קיום שלמעשה בלתי-נמנע ולמצוא פתרון כאשר בכל יום, שבוע, חודש או שנה שעובר, הסכסוך נעשה אלים יותר וקשה יותר לפתירה?

כן, לישראל כל סיבה להתגאות בהישגיה המדהימות, אך כל עוד היא תיוותר כבולה בכבלי הכיבוש, לכל הישגיה לא תהיה משמעות כל-כך . מצב העניינים הנוכחי בישראל מנוגד לחזונו של מייסדיה – חזון המתאר בית יהודי שחי בשלום עם עצמו ועם שכניה; בית משגשג, מתקדם ובטוח אשר מציע מקלט ליהודים תוך עמידה בסטנדרטים המוסריים הגבוהים ביותר.

אין צבא, גדר או חומה שיעניק לישראל את הביטחון שהיא מחפשת. רק שלום שיחושל מעמדה של כוח יבטיח את הישרדותה של מדינת ישראל ויהפוך ימי עצמאות עתידיים לסיבה אמתית לחגוג בשמחה ובגאווה.