"אם תרצו אין זו אגדה"

במהלך מגעים ושיחות שניהלתי עם לא מעט נציגויות דיפלומטיות, אנשי אקדמיה ותקשורת בארה"ב, בארצות ערב ובישראל בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נוכחתי כי רובם מסכימים לקביעה כי חידוש מאמציה של וושינגטון להגיע להסדר שלום מועדים לכישלון וודאי, אלא אם הממשל ינקוט בעמדה חזקה שאינה משתמעת לשתי פנים.

אישית אני חותם על קביעה זו, וחולק בתוקף על בכירים בממשל הטוענים כי ארה"ב אינה צריכה לשאוף לשלום יותר משני הצדדים עצמם. אותם גורמים ממשיכים לטעון בעקשנות כי עיקר המעמסה נופלת על כתפי הצדדים הניצים אשר חייבים להוכיח את רצונם האמיתי ומעורבותם במגעים רציניים, יחד עם נכונות מלאה מצד ארה"ב לסייע.

אם זה אכן היה המצב, נשאלת השאלה איך זה שהסכסוך עדין נמשך, אף על פי שהרוב הגדול בכל צד רוצה שלום? אני טוען שאם הנשיא אובמה רוצה אזי ביכולתו לעצב הסכם, וזאת בתנאי שישקיע את המשאבים הנחוצים, כולל ההון הפוליטי העומד לרשותו, שלא באו לידי ביטוי במאמציו הקודמים.

כידוע, מכשולים רבים עומדים בדרך למימוש הסכם השלום בין ישראל ופלסטין, ביניהם: אי-אמון הדדי, תפיסות הדדיות שגויות, לחצים פנימיים, אידיאולוגיות פוליטיות ודתיות קיצוניות, דעות קדומות וכד'. יחד עם זאת אני מאמין כי עם הזמן ניתן להתגבר על הכול, למרות המכשולים.

מנהיגים ישראלים ופלסטינים כאחד נפלו קרבן לנרטיבים הבלתי מתפשרים שלהם עצמם, מה שמקשה עוד יותר על שינוי כיוון מצדם מבלי שיסכנו את הבסיס הפוליטי של כל אחד מהם. כדי לאפשר את תנאי ההסכם הם זקוקים ללחץ רב-עצמה ובלתי מתפשר שיספק להם כיסוי פוליטי, אותו יכולה להפעיל רק ארה"ב.

מאמציו הנוכחיים של ג'ון קרי לחזור מחדש לשולחן המו"מ בין הישראלים והפלסטינים הינם בעלי חשיבות עליונה למען בטחונה של ישראל, לבנות בריתה הערביות של ארה"ב וליציבות האזור כולו. הנשיא אובמה, מכל מקום, חייב להזהיר את שני הצדדים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שארה"ב נחושה בעמדתה להגיע להסכם שלום, ולשם כך היא מוכנה להשתמש בכל האמצעים העומדים לרשותה. שאם לא כן הן ראש הממשלה נתניהו, מסיבות אידיאולוגיות, והן הנשיא עבאס, מפאת מעמדו הפוליטי הפגיע, לא יתייחסו בכובד ראש לאזהרתו. המאמץ המחודש עלול אף הוא להסתיים בכישלון, בדומה להסתערותו הקודמת של אובמה אל תוך הבּיצה הישראלית-פלסטינית במהלך כהונתו הראשונה. האדמיניסטרציה שלו אז חסרה הן את האסטרטגיה מוכוונת-הפעולה והן את הנחישות שנדרשו על מנת להוציא את שני הצדדים המחופרים היטב בעמדותיהם.

בנוסף לגישה התקיפה ההכרחית, אובמה חייב לאתגר שחקנים מרכזיים אחרים במגרש שעשויים, כל אחד בתורו, להעמיק את השפעתם על שני הצדדים לכדי השלמה הדדית.

ראשית כל, פנייתו של קרי לליגה הערבית חייבת עכשיו להיתרגם למעשים. יוזמת השלום הערבית, שכאמור הוצגה לראשונה ע"י הליגה הערבית בשנת 2002, אכן הציעה אופק חדש והניחה במרכזה את המצע לכל הסכם שלום מקיף ערבי-ישראלי. עכשיו הזמן לרעננה מחדש כדי שתהווה פתח של תקווה לסיום הסכסוך.

על ארה"ב לדרוש מערב הסעודית – כיוזמת הראשונית של המסמך – שתציג שוב את היוזמה ותציין בפומבי כי בכל מקרה יש צורך במשא ומתן. בהתחשב במהומות האזוריות ובאיום האיראני, מדינות המפרץ (בראשות ערב הסעודית), תורכיה, ובעיקר מצרים, חייבות להפסיק את שימושן השגור בלשון כפולה, כשמצד אחד הן כביכול תומכות בשלום, אך בו בזמן מאפשרות לחמאס ולחזבאללה לטרפד את סיכוייו. ארה"ב חייבת לדרוש מארצות אלה להפעיל לחץ ככל שנחוץ כדי להביא את שני הארגונים הבוגדניים הללו לכדי הכנעה.

הפלסטינים אינם קורבנות תמימים; הם תרמו את חלקם במצוקותיהם הם, וכמה מפלגיהם (חמאס, למשל) ממשיכים עד היום הזה לשאוף לחיסולה של ישראל. כל עוד שני פלגים קיצונים אלה ממשיכים להוות איום על ישראל, וארצות ערב המובילות מקבלות זאת באדישות, לממשלות ישראל – מכהנות ועתידיות – יש מלוא הצידוק לחשוד בכוונות הערביות האמיתיות. על ארה"ב לדרוש מארצות אלה לחדול מהטפות-השלום שלהן בעודן מביטות לכיוון השני ומאפשרות לחיזבאלה (המשרתת את אדוניה בטהרן) ולמיליטנטיות החמאסית להמשיך ולפצל את פלסטינים, תוך כדי רמיסת כל סיכוי לשלום.

שנית, על הנשיא אובמה להסביר למנהיגים בקונגרס, במיוחד אלה בעלי רקע אוונגליסטי חזק ותומכי ישראל מובהקים (מבלי להיכנס לשאלה אם זה נכון או לא), שהאינטרסים הביטחוניים של ישראל יבואו לידי מיצויים האולטימטיבי רק אם ישרור שלום. עליהם להבין כי הסטאטוס קוו נהייה רק מסוכן יותר והם תורמים לכך על ידי תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל, ובעקיפין בכיבוש. תמיכה זו משתקפת באופן מזעזע על עמדתה המוסרית של ישראל בעיני הקהילה הבינלאומית, ומציג את הקונגרס כמשת"פ לכיבוש.

בעוד שישראל זקוקה לתמיכה פוליטית, פינאנסית וצבאית, כל מנהיג בקונגרס צריך להציג את השאלה המתבקשת: לאן מובילה המדיניות הישראלית הנוכחית? כל עוד הסכסוך נמשך, כך גם הולכים וגוברים אותם סיכונים שנציגי קונגרס אלה שואפים באופן פרדוקסאלי להגן עליה מפניהם. הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד, שמעריצים את הדמוקרטיה בישראל ואת הישגיה המדהימים תחת סיטואציה מתמשכת של עוינות, חייבים כעת לקום ולהציל את ישראל מעצמה; עליהם להפציר בממשלת נתניהו לקבל את עקרונות יוזמת השלום הערבית. תמיכתם הבלתי מסויגת בישראל במהלך השנים מקנה להם אחריות מוסרית ומחויבות להצטרף לנשיאם במרדפו אחר השלום.

תמיכת יהדות אמריקה בישראל היא טבעית, ונובעת מכוח הערבות ההדדית הקיימת בין היהודים באשר הם, ואמונתם בגורל המשותף; מדינת ישראל קמה כדי להקנות לכל היהודים תחושת בטחון קולקטיבית, כזו שנעלמה עקב התנסויות היסטוריות קטסטרופאליות ומורשת תרבותית, שייתכן ואין דומה להן בין כל אומות העולם.

בעוד התמיכה נתונה לישראל, אל לה להיתרגם לחותמת עיוורת על כל מעשיה ולמדיניות ממשלתה, אשר עלולים לערער את ההצדקה המרכזית להקמת המדינה מלכתחילה. אע"פ שמספר מנהיגים יהודים אמריקאים דוחקים – לא בגלוי אמנם – בהנהגה הישראלית למתן את מדיניותה כלפי הפלסטינים, הרי שהיסטורית רובה של יהדות ארה"ב תומכת ללא עוררין במדיניותה של כל ממשלה ישראלית מכהנת, קיצונית ככל שתהייה.

בשנים האחרונות, בכל אופן, עלייתו של ארגון J Street כגורם משפיע הקורא לסיום מצב הכיבוש ולקידום השלום, מצביע על שינוי מובחן ברגשותיהם של חלק לא קטן מיהודי ארה"ב. זאת, בניגוד לנאמנותה המסורתית של אייפא"ק (AIPAC) שבדרך כלל תומכת במדיניותה של כל ממשלה נבחרת בישראל. בנוסף, ישנה תחושה הולכת וגוברת של חוסר נחת בקרב צעירים אמריקאים יהודים אשר מתנגדים לכיבוש בתפיסתם אותו כבלתי מוסרי בעליל, ומנוגד לערכים עליהם הם גדלו.

התפתחויות אלו מסייעות לממשל להעביר מסר נחרץ למנהיגות היהודית בארה"ב, כי על אף מחויבותה הבלתי מסויגת של ארה"ב לביטחונה, ישראל אינה יכולה להמשיך במעשיה ולחיות לעד על חרבה, ועליה להשתחרר ממעגל הבידוד ההולך וסוגר עליה. כל אחד יכול להצביע על הקשיים בדרך להסכם, כי אין ספק שהם כרוכים בנושאים בעיתיים, בסיכונים שנלקחים ובחשש מכישלון. יחד עם זאת, על הנשיא אובמה להתעלות מעל כל זאת ולנקוט את כל האמצעים הנדרשים, כולל כפייה, כדי להגיע לפתרון שישים קץ לסכסוך.

יש להניח כי הדחף המחודש של אובמה לשלום מהווה עבורו הזדמנות אחרונה לפני שהמזרח התיכון יצלול לתוך מלחמה אזורית, אשר תואץ ע"י התפוררות סוריה ו\או התעקשותה של איראן להתחמשות גרעינית. ארה"ב מיקמה עצמה כבורר האולטימטיבי שיביא לקץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתיש; עתה הגיע העת "לספק את הסחורה".

בספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד" משנת 1902, בהתייחסו לייסוד המדינה היהודית, ביטא אבי הציונות את חזונו הנצחי, "אם תרצו, אין זו אגדה". באותו רגע זמן היסטורי היה זה חזון בלתי מתקבל על הדעת, אך הוא אכן התגשם 45 שנה מאוחר יותר. הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמשך כבר 65 שנים; הוא יכול להגיע לקיצו, אך רק אם ארה"ב תרצה בכך.