אסלאם ודמוקרטיה – היֵלכו שניים יחדיו?
עם הדחתו של נשיא מצרים מוחמד מורסי, נשאלת השאלה האם האסלאם מתאים לדמוקרטיה, או לכל שיטת משטר אחרת, אשר מעניקה עוצמה לעם ומגבילה את כוחם של המנהיגים למשרות בעלות אופי ייצוגי בלבד, ולמשך זמן קצוב.
דת האסלאם היא האחרונה מקרב בני דת אברהם שהופיעה על בימת העולם. מונותיאיזם בכלל – ובמהלך התפתחותו בימי הביניים האפלים בפרט – משקף בעקרון משטרים אוטוריטאריים קיצוניים. מבחינה תיאולוגית הוא מציג הירארכיה קוסמית או שמימית שבראשה סמכות אלוהית אבסולוטית, בתווך מלאכים המתפקדים כ"שליחים", ובבסיס מבנה פירמידת-כוחות זו קיימת אנושות ירודה הזקוקה לישועה. אין זה פלא, אפוא, שבמשך מאות השנים בהן הייתה הכנסייה הקתולית בשיא תפארתה בארצות המערב, הכוח הפוליטי היה בידי מלכים, אפיפיורים, קיסרים ואליטות של נפוטיזם ורודנים למיניהם, כשתהום כלכלית עצומה פעורה בינם לבין בני עמם. ברור מעל לכל ספק כי מבנים אלה לא הלמו את הרעיון הדמוקרטי.
נצרות ויהדות, בהיותן דתות מונותיאיסטיות, הנן תורשה לא מבוטלת של פרדיגמה מרובדת וכוחנית-ריכוזית זו; אך שלא כמו האסלאם, דתות אלו עברו למעשה תהליך של חילון, ושמרו על פרופיל נמוך במהלך תקופת הנאורות האירופאית. הוגי-דעות כגון דקארט, לוק, שפינוזה, קאנט, וולטיר, רוסו, יום והגל סללו את הדרך, ואפשרו למארקס, לשופנהאור, לבובר ולסארטר לערער על הסדר הישן וגישותיו הקונבנציונאליות בהקשר של אידיאולוגיות דתיות ומבנים פוליטיים.
מונותיאיזם מסורתי, עם נקודת מבטו המובחן מאוד על מקומם של האדם והאל בעולמנו, כבר מעצם הגדרתו אינו הולך יד ביד עם דמוקרטיה. יחד עם זאת, המונותיאיזם המערבי המודרני עיצב עצמו באופן הדרגתי לצורות החשיבה החדשות שנשבו בתקופת הרנסאנס והנאורות, ואין ספק שהיה צורך לעשות זאת בזמנים של קידמה מדעית וטכנולוגית מואצת.
העולם המוסלמי חווה גם הוא תקופת רנסאנס משל עצמו במהלך שנות תור הזהב האסלאמי (אמצע המאה ה-8 עד אמצע המאה ה-13), עם התקדמותו העצומה בתחומי המדע, המתמטיקה והספרות; אך עם חלוף הזמן חלה הידרדרות בקדמה, ומאז לא צלח בידיו לשחזר את ימי גדולתו. היכן הם אותם פילוסופים אסלאמיים גדולים, תואמי אחיהם המערביים, אשר יכולים גם הם לסלול את הדרך לשינויים דומים הן באסלאם הרדיקלי ואפילו בזה החילוני, בקרב העולם הערבי?
רוב רובם של האינטלקטואלים בעולם הערבי כיום הנם אנשי כמורה, אימאמים והוגי-דעות שנובעות מליבת עולם הערכים האסלאמי. אסלאם רדיקאלי פשוט אינו מטפח ו\או מאפשר חשיבה חופשית, אשר עלולה לסכן את נושאיה במה שיכול להפוך לאינקוויזיציה אסלאמית. האם זה בכלל אפשרי לעבור מדפוס של סמכות דתית-הירארכית לדפוס של דמוקרטיה אסלאמית מודרנית ואף חילונית – כזו שמוכנה לקבל את הפרדת הדת מהמדינה? בעוד שהאפשרות והצורך בהחלט קיימים, עדיין זוהי משימה קשה משום שהאסלאם, אולי יותר מכל דת מונותיאיסטית אחרת, מזמן את עצמו לתוככי כל הבט שהוא במרקם החיים החברתי. באופן מפורט יותר, האסלאם הוא אינהרנטי ומעצם הגדרתו אינו עקבי בסוגיית הפרדת הדת מהמדינה.
מאלף לגלות שההפרדה-לכאורה בין שתי אינסטנציות אלה התרחשה תחת משטרם חסר-הרחמים של דיקטאטורים כמו סאדאם חוסין בעיראק, משפחת חאפז אל-אסד בסוריה ובלוב של קדאפי. בכל המקרים הללו, הסמכותיות האדנותית שבאה לידי ביטוי בתקופת שלטונו של מורסי האסלאמיסט עדיין שררה שם.
המזרח התיכון אינו המקום היחיד שבו אידיאולוגיה דתית מסוגלת לאלץ אנשים להצביע נגד האינטרסים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים שלהם עצמם. יחד עם זאת, ההיסטוריה מלמדת שאם קיים סיכוי כלשהו לחבר בין האסלאם לבין הרעיונות הדמוקרטיים, הרי שהמאמצים הנדרשים לשם כך חייבים להתמקד בו זמנית בכל התחומים – הדתי, הכלכלי והפוליטי. מבחינה דתית, הקונספציה של הפרדת הדת מהמדינה אין לה שום אחיזה בחשיבה האסלאמית; עצם הרעיון הנו זר לחלוטין לרובה הגדול של האורתודוכסיה האסלאמית, ואפילו אם קיימת מפלגה פוליטית ששמה מורה על חילוניותה, עדיין היא לא תעלה בדעתה לזנוח את הדוגמות הבסיסיות של האסלאם. הזהות הדתית החזקה שנכפית כיום על האזרח המצוי תשפיע על טראנספוזיציה בהשקפות אסלאמיות כלפי נושאים מדיניים, ובכך תאיין את ההפרדה שכה נחוצה בין הרשויות ותצבע כל דיון פוליטי שהוא.
תורכיה משמשת דוגמה ניצחת לכישלון החיבור בין אסלאם ודמוקרטיה. בה בעת שארדואן תמך בקידום כלכלי ושילם מס שפתיים לערכי החירות, הוא כלא עיתונאים ותגבר את כוחו ביתר שאת, תוך כדי הנהגת המדינה יותר על-פי האתוס האסלאמי מאשר לאור עקרונות דמוקרטיים. ככזאת, תורכיה תחת הנהגתו של ראש הממשלה ארדואן, אשר טען כי מצא את הנוסחה המושלמת לאיזון בין אסלאם ודמוקרטיה, מספקת מודל גרוע שגרם לאכזבה עמוקה בקרב הצעירים הערביים בעלי התפיסה הליברלית, אשר נאבקים בימים אלה נגד הרודנות השלטת במצרים.
ראשית כל, אזרחים בעולם הערבי דורשים התייחסות שונה לדתם ומיסודה מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית; כלומר השינוי חייב להגיע אנכית מלמטה כלפי מעלה. עם עלייתם של צעירים בעלי חופש מחשבה והיחשפותם לפירושים חדשים באופן הבנת האסלאם, יש להניח כי אסלאם חילוני ומודרני יאמץ בקרבו עקרונות דמוקרטיים.
שנית, על מנת לבנות מעמד-ביניים חזק שייהנה מתמיכה בנושאים בסיסיים כמו חינוך ובריאות, דרוש לעולם הערבי פיתוח כלכלי שוויוני אשר ירחיק עצמו ממודלי ההגמוניה השבטית, העדתית והריכוזית שבאמצעותם הוא מתנהל.
שלישית, ואולי יותר מכל דבר אחר – העולם הערבי זקוק לזמן. עלינו לזכור כי עברו מספר מאות שנים עד שהעולם המערבי הצליח לשחרר עצמו מהשעבוד למוסרות הדת ול'זכות האלוהית' שהוענקה למלכים עלי אדמות. אך מדינות ערב אינן זקוקות לתקופה של מאות שנים כדי לזנוח את העבר ולצמוח לקראת דמוקרטיות מתפקדות, משום שלא כמו במערב, אין הן צריכות להמתין להאצת תהליכים שמתרחשים ממילא במדעי החברה, הטבע והמדינה; אותם תהליכים אשר הניחו את התשתית למהפכה התעשייתית ולעידן המידע.
הצעירים הערביים חשופים זה מכבר לטכנולוגיות החדישות ומאיצים בעזרתן את המודעות לרעיונות דמוקרטיים ולעליונותה של התבונה – ולא של ההתגלות האלוהית – בדיון הפוליטי העכשווי. יחד עם זאת, לתאוצה זו ישנם גם לא מעט כשלים בעלי פוטנציאל הרסני למיליוני בני אדם שגם ככה סובלים מאוד, מה שמקשה ביתר שאת על מצבם כיום. אי לכך, בראיה ארוכת טווח אין זה מספיק להתמקד רק בקידום הכלכלה, כדוגמת ערב הסעודית, או רק בבחירות כפי שאנו רואים במצרים ובעיראק; ללא פיתוח מאוזן בין שלושת המערכות החברתיות, הקיצוניות עלולה להתגבר.
אפילו אם הבחירות הן דמוקרטיות, עדיין תנועות אסלאמיות קיצוניות ממשיכות להשתמש בכוחן באופן שמזכיר שליטים עריצים; אך במקום שלטון מלוכני, הם פשוט מיישמים מספר מודלים אחרים לשם הפגנת עוצמתם הפוליטית ו\או את גבריותם. מורסי במצרים ומאליכּי בעיראק הינם עדות חייה לכך. אינני מסכים עם הרעיון כי סילוקו של מורסי – שנבחר בבחירות חופשיות – תעודד את תנועות האופוזיציה האסלאמית ברחבי העולם הערבי לבטל דפוסי שלטון דמוקרטי, כולל רדיפות-רחוב אלימות נגד האג'נדה החברתית-פוליטית, עם אבדן אמונם בשיטת הבחירות החופשיות. נהפוך הוא, על תנועות אסלאמיות השואפות לכוח ולשליטה ללמוד מהניסיון המצרי. בחירת מנהיג בדרך דמוקרטית אינה מאצילה סמכויות אוטוריטאריות; משילות חייבת להיות מכילה, כזו המייצגת את כלל העם ודואגת באופן שוויוני לרווחתו, ללא קשר לשיוכם הפוליטי של האזרחים.
מורסי לא הודח משום שהיה מוסלמי אדוק; כל מי שהצביע עבורו ידע זאת היטב. במקום זאת, בפועלו מתוך מניעים אסלאמיים רדיקאליים הוא בגד בהנחת היסוד של בחירות חופשיות, כאשר נדרש מהמנהיג מתן דין וחשבון על פעולותיו, כושר הכלה של כלל האוכלוסייה ונשיאה באחריות להתנהלות על-פי רוח המהפכה. ויותר מכך, מורסי נכשל במשימה להפריד בין שיוכו האסלאמי לבין העקרונות הדמוקרטיים שלאורם היה עליו להנהיג. הוא דחה שוב ושוב פניות מצד הצבא, מארה"ב ואפילו מהתנועה הסלפית להקמת ממשלה חדשה וכוללנית כדי להביא לסיום המשבר.
השכבות המשכילות, כמו גם המצרי ברחוב, שואפים למצרים מודרנית ופלורליסטית שפניה כלפי חוץ, ואינם מעוניינים להחליף דיקטאטור אחד באחר על אף בחירתו באופן דמוקראטי. אכן, האשמה מונחת על כתפיו של מורסי; הוא שיעבד את הפוליטיקה לדת ונכנע לענף הדתי-קונסרבטיבי של האסלאם, הרואה באסלאם הפוליטי תשובה נאותה למאות שנים של קיפוח ואי-צדק. הוא פעל ללא הפוגה למען איחוד כוחותיו, בעוד שכמעט ולא נקף אצבע להצלת הכלכלה מקריסה טוטאלית. הוא מיקם עצמו מעל לכל ביקורת שיפוטית ומינה ברוחב-יד את האחים המוסלמים לעמדות מפתח, בעודו מעלים עין מהתקפותיהם נגד יריבים ליברליים. בנוסף, הוא חתר תחת הערך הקדוש של חופש הדיבור בכך שאיים על כלי התקשורת ולא השכיל לכונן מוסדות דמוקראטיים. יתר על כן, הוא עודד לחוקק חוקה חדשה אך כזו הנשענת לחלוטין על חוקי השריעה, הוא הרחיב את הרדיפות אחרי מחללי הדת ותמך באפליית נשים. למען האמת, מורסי נכנע למצור אסלאמי הן מנטאלית והן מבחינה סמכותית, וכל זאת בזמנים שהאומה דרשה הכלת הכלל וחופש פוליטי, שמלכתחילה היוו את הבסיס למהפכה נגד קודמו.
אכן, אסלאם פוליטי ודמוקרטיה כן יכולים ללכת יחדיו, אך לא על-ידי לחץ לבחירות מוקדמות. ממשלת מעבר אשר תונהג בידי מנהיג מכובד ומקובל על רוב הציבור, שאינו כבול בידי אידיאולוגיה ומסוגל לטפח קונסנסוס. עליו להיות בתפקיד לפחות שנתיים על מנת לאפשר לתנועות חילוניות ואסלאמיות לקדם את מצעיהן הפוליטיים, ולספק לציבור את מלוא העובדות על קווי מדיניותו הפוליטית-כלכלית, כמו גם נושאים בוערים אחרים עימהם צריכה המדינה להתמודד.
בינתיים יש לחוקק חוקה חדשה שתהיה מבוססת על חרות, דמוקרטיה ושוויון, עם הפרדה מעוגנת בחוק בין דת ומדינה. כל חוקה חדשה למצרים שלא תבטא באופן ברור את סוגיית הפרדת הדת מהמדינה הינה מועדת לכישלון, מלווה בפוטנציאל למהפכה נוספת.1
אכן, ימים מזהירים יותר מזומנים עדיין למצרים, כל עוד כיכר תחריר תישאר נאמנה לשמה, "כיכר השחרור". העם המצרי רכש כעת את הנשק האולטימטיבי למניעת הרמת ראש אדנותית – אם זו צבאית, דתית או חילונית. אלה השואפים להנהיג צריכים לזכור זאת היטב.
______________________
1 נקודה זו תורחב במאמר הבא שיציג מודל להפרדת הדת מהמדינה במצרים, שעדיין מעניקה תפקיד מרכזי לדת בחיי היום-יום.
