ביטחון לאומי ותפיסות מוטעות של איום

תקציר: ייתכן שההיבט התמוה ביותר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא שגם אחרי 65 שנות אלימות, עוינות וסבל דבר לא השתנה, בעוד שדו-קיום הוא בלתי נמנע, ופתרון שתי המדינות הוא האופציה המעשית היחידה. אע"פ שישנן נקודות חיכוך רבות הדורשות התייחסות ספציפית, הרי שהשפעתו הישירה של הממד הפסיכולוגי על כל נושא שרוי במחלוקת מעצים ביתר שאת את המצב הבלתי פתור. על מנת לשכך את עוצמת הקונפליקט עלינו לבדוק תחילה את גורמי הממד הפסיכולוגי שלו, וכיצד ניתן למתנם כתנאי מוקדם להשגת פתרון.

התנסויותיה של ישראל לאורך ההיסטוריה, יחד עם עשורים רבים של עימותים אלימים מול ארצות ערביות והפלסטינים, יצרו מחסום פסיכולוגי אשר ממקם את דאגותיה הלגיטימיות לביטחונה הלאומי בחזית ובמרכז מדיניות הפנים והחוץ שלה. מבלי להתייחס למידת ההגזמה הישראלית בתחושות פגיעותה כפי שנתפסת בדעת משמיציה, אין הפלסטינים יכולים להרשות לעצמם להתעלם מדאגות קיומיות אלה, אשר מוטבעות עמוק בנפשו של כל ישראלי. לאור זאת שום עצמה צבאית, או אפילו נסיגה מהגדה המערבית, לא יוכלו לערוב לביטחונה הלאומי של ישראל, כל עוד אין הסדר שלום מקיף.

מה שפעם נחשב כצרכיה הלגיטימים של ישראל למען ביטחונה הלאומי, הפך עם השנים לאמצעי דיכוי נגד הפלסטינים, לגזל אדמותיהם ולדחייה חוזרת ונשנית של ניסיונותיהם לכינון מדינה. למעשה, הפיקסציה הישראלית סביב "ביטחון" והאמצעים האכזרים אותם היא נוקטת כדי, כביכול, להשיג תנאים אולטימטיביים לחוסנה הביטחוני, הופכים את הפלסטינים לפגיעים במיוחד. כפי שהנרי קיסינג'ר ציין בספרו, עולם משוחזר (1954) : "ביטחון מוחלט למעצמה אחת הינו חוסר-ביטחון מוחלט לכל האחרים".

השקט היחסי ששרר במשך השנים הספורות האחרונות רק מסתיר את גלי הסערה המתהווה על מנת לפגוע בישראל בעוצמה הרסנית. המשך שיכרונה של ישראל על אחיזתה באדמות הפלסטיניות, משול למכור שממשיך להזריק לעצמו סם מחומר קטלני שגורם לו להיכנס למצב אופורי לטווח זמן קצר, אך בסופו ממתין לו המוות.

לדאבון לב, אותם ישראלים שתומכים ברעיון "ארץ ישראל השלמה" משביעים את תשוקתם להפקעת אדמות פלסטיניות נוספות בהשתמשם בתואנה של חיזוק מצבה הביטחוני של ישראל. עדין, ביטחונם הן האישי והן הלאומי של הישראלים לא יובטח כל עוד נמשכת הפקעת האדמות על מנת לכונן מה שקרוי "גבולות ברי הגנה". ככלות הכול, המרחק בין נהר הירדן והים התיכון הוא בקושי 42 קילומטרים. בעידן הטילים והטכנולוגיות המתקדמות של כלי משחית, עומק טריטוריאלי אינו מהווה ערובה להגנה ו\או לביטחון. עובדה זו נחשפה בכל חריפותה במהלך מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, כשחמאס המטיר מאות רקטות על ישראל, ביניהן כמה שנחתו בירושלים ובתל אביב.

ביטחון לאומי הפך לאובססיה בישראל, מעין אידאה פיקס – כפי שכתב ג'וזף קונראד (בתרגום חופשי), "אדם שרדוף ע"י אידאה פיקס אינו שפוי". מה שבטוח הוא שאכן מעורב איזה שיגעון במרדפה הכפייתי של ישראל אחר ביטחון אבסולוטי, הבא לידי ביטוי בכמה אופנים שהניבו בדיוק את האפקט ההפוך. ביטחון ישראל משמש שוב ושוב אמצעי להצדקת כל התעללות שעולה על הדעת שעם אחד מטיל על עם אחר, כולל החרמת אדמות פלסטיניות, הרס בתים ורכוש, עינויים, סיכולים ממוקדים אשר לעתים תכופות גורמים גם למותם של חפים מפשע, וכד'. יעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר, צוטט בראיון עמו בפברואר 2012 (בתרגום חופשי): "כוח צודק, קרב צודק, הולכת שולל צודקת – כל אלה לא יביאו לשלום בין העמים".

הרחבת ההתנחלויות בתירוץ של ביטחון לאומי הינה אינדיקציה נוספת להתעלמותה המוחלטת של ישראל משאיפות הפלסטינים לכינון מדינתם על אותה אדמה, ובזה הפיכתן לנטל יותר מאשר לנכס. בנייתן של גדרות וחומות יותר מאי פעם, שבקרוב יקיפו את כל הארץ, הינן הצהרות מוחשיות המסמלות יותר מכל את השיגעון – באופן מעשי ישראל מכניסה עצמה לבין כותלי בית כלא ענקי. אנחנו עדים, במלים אחרות, לעיצובה של מעין מדינת קסרקטין ההופכת ליותר ויותר מבודדת ומנודה פוליטית וקיומית משכניה וממדינות העולם.

נציגים ישראליים רשמיים מוכיחים באופן די בוטה את חוסר האכפתיות שלהם ואי התחשבותם לגבי הצפוי לעתיד המדינה בעוד עשר עד עשרים שנה. בראיון שהופיע בניו יורק טיימס ב- 26 בדצמבר 2012 עם נפתלי בנט, מנהיג מפלגת "הבית היהודי" שהתגבשה לקראת הבחירות האחרונות, הוא הציג לעצמו שאלה רטורית (בתרגום חופשי): "מה עלינו לעשות לטווח הארוך? אינני יודע". וזה מפיו של בחור שמתכוון להפקיע את אדמות שטח C המייצגות 60% משטחי הגדה המערבית כולה, ושאיפתו היא להיבחר לראשות הממשלה בבוא היום. אני בטוח כי גם ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו תופס איזה תהו ובהו ממתין לישראל בעוד כעשרים שנה. קשה לדמיין מצב שעתידה של ישראל בפרט, וייתכן מאוד שגם עתידה של יהדות העולם בכלל, נתונים בידיהם של מנהיגים פזיזים וחסרי אחריות, חסרי כל תכנית אסטרטגית, חזון או אפילו מושג קלוש מה ייפול בגורלה של ישראל כל זמן שהם ממשיכים לדבוק במדיניות הטריטוריאלית שלהם.

בספרה של חנה ארנדט, על אלימות (1970), היא מדגישה נקודה יסודית שחשוב שהן ישראלים והן מיליטנטים פלסטינים ייקחו היטב לתשומת לבם. היא כותבת (בתרגום חפשי): "אלימות יכולה תמיד להרוס כוח; מתוך לועו הנפיץ של האקדח צומחת הפקודה האפקטיבית ביותר, שתוצאתה היא הציות המוחלט המיידי. היא לעולם לא תצמיח כוח". ישנו מרחק ניכר ואף ניגוד בין אלימות לבין כוח, בכך שאלימות מפחיתה את כוחם של אלה המשתמשים בה, ומכריחה אותם להפעיל אלימות יתר במאמציהם להשיג שליטה. אנו רואים כי זה המצב במקרה של ישראל, המצריך אותה להמשיך ולהשתמש במכאניקה של אלימות על ביטוייה השונים, כאמצעי לתחזוק השליטה בשטחים.

דרישותיה של ישראל לביטחון הלאומי האולטימטיבי יכולות להתגשם רק בתנאי שיושגו הסדרי שלום מקיף שיכילו מדדים ביטחוניים רבים ככל האפשר, ושיהיו מוסכמים על כל מומחי הגנה וביטחון ישראלים, ללא הטיה פוליטית כלשהי. במהלך כנס שהתקיים בתל אביב בדצמבר 2012, גבי אשכנזי, רמטכ"ל צה"ל הקודם, אישר מחדש את התחושה הקיימת בקרב רבים מעמיתיו, כשאמר (בתרגום חופשי): "ישראל חייבת להכיר במגבלות כוחה, ולשתף פעולה עם אלה שתומכים באינטרסים שלה". תמיכה גורפת לדברים אלה הגיעה מפיו של שאול אריאלי, גם הוא מפקד בכיר לשעבר בצה"ל, שאמר (בתרגום חפשי): "אנו מאמינים ששלום יספק ביטחון טוב יותר מכל דבר אחר". אחרת, כל המהלכים הביטחוניים – הדוקים ומשוכללים ככל שיהיו – לא יוכלו לערוב לביטחונה הלאומי של ישראל.

שלום מקיף

יש לרכז תחילה את כל המאמצים למו"מ שתכליתו היא השגת הסכם שלום אשר יעניק לישראל ביטחון לאומי, ויכבד את זכותם של הפלסטינים לחיים של חרות על שטח אדמה רציף במדינה עצמאית לצד ישראל. על מנת להעמיק ולהבטיח את ביטחונן ההדדי של שתי הישויות, כל הסכם שלום חייב להתבסס על תנאים מסוימים, על מכניזם, על לוגיסטיקה ומסגרת זמן שתיועד להבטיח מילוי הדרישות באופן הדדי. זה יאפשר התמתנות הדדית של דעות קדומות ותפיסות סלקטיביות של כל צד, ויצביע על הכוונות והנכונות לטיפוח אמון הדדי, שהוא תנאי בל יעבור לשלום יציב.

על מנת למנוע הישנות נסיגה כדוגמת עזה ב- 2005 שהייתה מזעזעת, חד צדדית, והסתכמה בהשתלטות החמאס אשר משתמש בעזה ככן שילוח לרקטות, היציאה מהגדה המערבית כרוכה במספר צעדים קריטיים, כולל: תיאום לוגיסטי מלא עם הרשות הפלסטינית, סידורי ביטחון מהודקים, נסיגה בשלבים וקביעת מסגרת זמן לכל שלב, וכן צעדי גומלין ספציפיים מצד הפלסטינים. ניתן לטעון שאם שרון, ראש הממשלה דאז, היה נוהג על פי המתווה הזה, התוצאה כיום הייתה שונה לחלוטין.

הביטחון הישראלי תלוי באופן מסובך למסוגלות הישראלית ליצור חיבור בין שני העמים, מה שיכול להוביל לשיכוך העכבות הפסיכולוגיות הכרוכות בביטחון בין שני הצדדים. אפשר רק לדמיין את האימפקט שייווצר תוך כדי מפגש המוני בין פלסטינים וישראלים, בשתפם סיפורים וחוויות, בביקורים זה במסעדותיו של זה ובמקומות בילוי. אין תרומה אפקטיבית יותר לשינויי תפיסות הדדיות מאשר מפגשים מזדמנים מסוג אלה שהוזכרו פה, שתוצאתם גרמה לתגובות-הלם בקרב אלה שכבר התנסו בהם. הגיע הזמן לשנוי תדמיתו של הישראלי – המוכר לצעיר הפלסטיני רק באמצעות דמותו של חיל האוחז בנשק – לאדם בעל פנים אנושיות וידידותיות.

פיתוח קשרים מסחריים ועסקיים בין שני הצדדים גם הוא צורך מרכזי בטיפוח האינטרסים המשותפים, באמצעותו נחשפים ומשתפרים האספקטים האנושיים של כל צד, ובאפשרו פתרון בעיות בדרכי נועם. האפקט הפסיכולוגי של פתרון סכסוכים בדרכי שלום הופך להיות מרכזי ליצירת תרבות לא אלימה.
צורך זה, יותר מכל דבר אחר, מציין נקודת פרידה המשפיעה על כל שאר ההיבטים של דו-קיום.

שימור הרתעה מהימנה

כל עוד שורר מצב של אי אימון בין שני הצדדים, ישראל תתעקש על הסדרי הרתעה צבאית מהימנים, אשר יניאו אויבים בהווה ובעתיד לאיים על קיומה בסכנם את עצמם בכך. עבור הישראלים, הלך המחשבה של "לעולם לא עוד" (בהתייחסותם לשואה) אינה אמירה בעלמא; הם נשבעים לעשות כל מה שניתן כדי למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה.

בהחזיקה ציוד צבאי איכותי מהדרגה הראשונה, ועם המשך הערבויות האמריקאיות לביטחונה של ישראל, שניהם גם יחד יכולים להבטיח ששום מדינה או קומבינציה של מדינות יתקיפו את ישראל. מבחינה פסיכולוגית, אמצעים אלה מספקים לישראל את הרגיעה הנדרשת לה לשם הפחתת הצורך להיות תמיד בצד המתגונן, אך עליה להשתמש בהם רק כמוצא אחרון.

קיום שיתוף פעולה ביטחוני מלא

מכוח התנסויות העבר הן של הישראלים והן של הפלסטינים, נדרשים תנאים מקדימים לקיום שת"פ ביטחוני מלא בין שני הצדדים. שיפור היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית מוכיח ששת"פ ביטחוני משמעותי הוא אכן אפשרי, אפילו באווירה מתוחה. הצלחת שיתוף הפעולה הזו התאפשרה הודות למחויבות הרשות לשלום, כמו גם נכונותה של ישראל לשת"פ מלאה בהקלתה על המוביליות הפלסטינית בתיאום עם רשויות הביטחון הפנימי שלהם, וכן שיפור הפעילות המשותפת בתחום המודיעיני.

גבולות וביטחון לאומי

כל ממשל אמריקאי מאז כהונתו של קארטר כנשיא תמך ברעיון גבולות 1967 כבסיס למו"מ, דבר שזכה לתמיכת כל ממשלה ישראלית מאז. אפילו אם ישראל הייתה מתבקשת לשרטט בעצמה את גבולותיה הסופיים, קווי המתאר של גבולות אלה לא היו משפרים את ביטחונה הלאומי. סיפוח נוסף של אדמות 2-3 ק"מ בעומק הגדה המערבית לא ישנה את המצב מבחינה ביטחונית.

אלה אשר מקדמים את רעיון "ארץ ישראל השלמה" במסווה של צורך ביטחוני לאומי, מבקשים להקיף את הפלסטינים מכל הכיוונים, ובכך לבודדם לחלוטין ולמנוע מהם כל מגע. אין ספק שתכנית זו תדחה ע"י הפלסטינים במנעם מישראל אפילו מראית עין של שלום, משום שהפלסטינים נחושים יותר מכל – פסיכולוגית, אמוציונאלית ופיסית – לסלק את הכיבוש במו ידיהם.

כוח שמירה בינלאומי לשלום

דרישתה של ישראל להשאיר כוח רזרבי לאורך נהר הירדן למניעת הברחות נשק והסתננות לשטחים מכיוון עמק הירדן, לא סביר שתתקבל ע"י הפלסטינים אשר יראו בכך המשך הכיבוש, רק בלבוש שונה. יחד עם זאת, יש לדאוג לכך שכוח שלום בינלאומי (ייתכן בליווי ישראלי-פלסטיני סמלי) כן יוצב שם. הכוח הזה חייב לכלול חיילים ממדינות שמכירות בישראל ולהן אינטרס מובהק בשמירת השלום, כגון ירדן, מצרים וערב הסעודית; וכן מדינות האיחוד האירופאי כמו בריטניה, צרפת וגרמניה – כולן תחת פיקודה של ארה"ב. כוח זה יפעל בסמכות מועצת הביטחון של האו"ם (UNSC), והוא יופקד על שמירת השקט ומניעת הברחות נשק וחדירת גורמים טרוריסטים. הכוח לא יורשה להתפרק, אלא אם התקבלה החלטה מפורשת מטעם UNSC, היכן שלארה"ב מוקנית זכות הווטו.

מדינה פלסטינית מפורזת

המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת מצבא, כשהאחריות על ביטחונה יהיה בידי ארה"ב. בלי קשר ליכולותיהם הצבאיות, הפלסטינים לא יהיו במצב שיוכלו אי-פעם לאיים על ישראל, ושום מדינה, כולל ישראל, לא תעז לאיים על המדינה הפלסטינית שחיה בשלום עם שכניה. ישנן כמה מדינות בעולם שאינן מחזיקות כוחות צבא, ביניהן קוסטה ריקה, אנדורה וליכטנשטיין, והן חיות בשלום ובשלווה לאורך שנים.

הרעיון מאחורי כל זה הוא שככל שדאגותיה הביטחוניות של ישראל יפחתו, כך תגבר נכונותה לוויתורים טריטוריאליים ופוליטיים. במקום לבזבז מיליוני דולרים על ציוד צבאי, ממשלות פלסטיניות עתידיות צריכות לתת מענה לכיסופיהם של בני עמם ולהשקיע בקידום הכלכלה, בחינוך, בשירות הרפואי, בתשתיות ובמנגנון מבית, שיאפשר להם להתגאות בהישגיהם.

מטרייה לביטחון אזורי

עם חתימת הסכם שלום כשכל אמצעי האבטחה מוסדרים, ארה"ב תוכל להציע מטרייה ביטחונית לאורך כל הקווים. בזאת היא תמשיך את דרכה של שרת החוץ הקודמת של ארה"ב, הילרי קלינטון, אשר ציינה ביוני 2009 שכל ארצות האזור אשר חיות בשלום לצד ישראל (ובינן לבין עצמן), תוכלנה גם הן לחסות תחת אותה מטרייה. הגנה מעין זו תהווה גם הרתעה לגורמים עוינים כמו אירן מלנסות לסכן או לאיים על מדינה כלשהי.

רענון יוזמת השלום הערבית

בהקשר של המשא ומתן לשלום הישראלי-פלסטיני, על ישראל לקבל את עקרונות יוזמת השלום הערבית (API), אשר הוצעה ב- 2002 והוצגה מחדש ב- 2007, בה הובעה הסכמה להיפגש עם נציגים מהליגה הערבית לדיון במהותה. צעד כזה יפתח את השער לדיונים מקיפים על הסכם השלום הערבי-ישראלי, ויהווה תחילתו של נרמול היחסים עם ארצות ערב בפרט והעולם המוסלמי בכלל. מי שסבור שזהו תזמון שגוי לצעד מעין זה, לאור העובדה שהמזרח התיכון עובר סדרה של מהפכות, טועה! זהו בדיוק הזמן הנכון, כשהרפיית המתח עם הפלסטינים הופך דווקא לדחוף יותר. ישראל לא זקוקה לאש נוספת בחצרה האחורית, או לגייס חמישי, כשעליה להתמקד באיום האיראני והתפוררותה הפוטנציאלית של סוריה – שלשניהם תהיינה השלכות אזוריות אשר ישפיעו ישירות על ביטחונה הלאומי של ישראל.

בהקשר זה, יש להדגיש את התחדשות היוזמה הערבית. כפי שציין ביוני 2011 באוניברסיטת תל אביב ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן (בתרגום חופשי): "עלינו לאמץ את היוזמה הסעודית, אין לנו ברירה אחרת, ולא מפני שהפלסטינים הנם בראש מעייניי כי אם משום שאני מוטרד ממצבה של ישראל וברצוני לעשות ככל הניתן להבטחת קיומה." התחדשות יוזמת השלום הערבית תחזק את קשריהן של ארה"ב וישראל עם העולם הערבי תוך כדי קידום האינטרסים האסטרטגים האזוריים המשותפים. אמת, לא כל מדינה ערבית במרחב תקפוץ על עגלת השלום הזו, אך הארצות הערביות המשפיעות, במיוחד מדינות המפרץ וצפון אפריקה, תהיינה להוטות ביותר לכונן יחסים דיפלומטים עם ישראל – שזה בפני עצמו כבר משנה את חוקי המשחק.

האיום על ביטחונה הלאומי של ישראל מצד קבוצות מיליטאנטיות אסלאמיות הינו אמיתי; ניתן לכמתו ולהתמודד עמו באופן אפקטיבי כפי שישראל הוכיחה פעם אחרי פעם. על מנת ליצור איום, בכל זאת , ולנסות לתקנו תוך כדי התרחבות טריטוריאלית, אינו אלא מכשול לא רק לביטחונה של ישראל אלא גם לעצם עתידה. הגיע הזמן שהישראלים יתעוררו למציאות אכזרית זו.