הזדמנות אחרונה למאמצי השלום של קרי

ביקורו הקרוב באזור של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי, בניסיון נוסף לקדם את תהליך השלום, יהווה הזדמנות אחרונה למאמציו לשכנע הן את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, והן את ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס להצטרף למהלך זה. אם אכן קיים סיכוי, קלוש ככל שיהיה, להוביל את שני הצדדים לשולחן המשא ומתן, אין ספק כי יידרש לחץ אמריקאי משמעותי והתחייבות מצדה ללוות את התהליך מתחילתו ועד סופו.

במצב הנתון של אי שקט אזורי, ובאופן מיוחד בסוריה, השאלה היא האם ארה"ב תהייה מוכנה להשקיע את הזמן הנדרש והאמצעים הפוליטיים העומדים לרשותה על מיזם כל כך אי-וודאי, בעוד עליה להתמקד עתה בסכסוך הדחוף יותר הטומן בחובו פוטנציאל להבערת האזור כולו. יתר על כן, בעוד שישנו סיכוי כלשהו לחידוש שיחות השלום, לא נתניהו ולא עבאס יכולים להציג משנה אסטרטגית פוליטית, מה גם שאינם נוקטים בשום פעולה בשטח כדי להראות שהם רוצים ו\או מוכנים להגיע להסכם. למעשה, הם הניחו השערות ונקטו במדיניות כזו שבמקום לקדם את תהליך השלום, רק גרמו לכישלונו. לדאבוננו, שני מנהיגים אלה – נתניהו ועבאס כאחד – אינם ניחנים במעוף ובאומץ הנחוצים כדי להביא לשינוי כיוון, ובכך מונעים מבני עמם הם את ההזדמנות להגשים את שאיפותיהם לשלום.

תמה זו של מנהיגות הודגשה בזמנו בציטטה מאת הנשיא ניקסון, בספרו משנת 1990 (בתרגום חופשי), מנהיגים: "ראיית הנולד – לדעת באיזו דרך להוביל – מונחת בלבה של כל מנהיגות דגולה. עצם המלה 'מנהיג' מרמזת על היכולת לפעול כמורה דרך, לראות מעבר להווה על מנת להתוות מסלול לתוככי העתיד". נתניהו הוא אידיאולוג חסר כל ידע פוליטי-אסטרטגי בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואין לו שום מושג לאן מובילה מדיניותו הצבאית וההתפשטות בשטחים בעוד עשר או 15 שנים. הוא מקובע בשימור אסטרטגיית ההרתעה, עם גיבוי של צבא מיומן וכושר מלחמתי מעולה, אשר מסוגל להתעמת מול סיכונים צבאיים בחזיתות רבות בו-זמנית, בעודו מקיף את ישראל בגדרות ובחומות ומכניסה לקסרקטין צבאי אחד גדול.

נתניהו מתעקש באופן גלוי על כך שישראל אינה כוח כובש, ומוקנית לה זכותה על "ארץ ישראל" השלמה (ישראל יחד עם השטחים הפלסטינים). ויותר מכך, הוא אינו מקבל את גבולות 1967 כבסיס למשא ומתן לפתרון שתי מדינות. הוא ממשיך לטעון כי אין לסמוך על הפלסטינים ושבטחונה הלאומי של ישראל תלוי על גבולות ברי הגנה, ולשם כך "נחוץ" לספח חלק נכבד של הגדה המערבית.
במישור המעשי הוא היה, וממשיך להיות, חסיד נלהב הן של בנייה חדשה והן של הרחבת התנחלויות קיימות; הוא מעניק סיוע כספי מסיבי למתנחלים ומפנה משאבים עצומים לטובת ביטחונם האישי.

ובינתיים הוא ממשיך להצר את צעדיהם של הפלסטינים, מגביל יחסי גומלין ושיתופי פעולה ישראלים-פלסטינים, ומונע פרויקטים כלכליים משותפים כולל מגעים אישיים, הנחוצים כל כך למען בניית אימון הדדי שלטענתו אינו קיים בין שני הצדדים.

באופן הפוך לנתניהו, הנשיא עבאס הפך לתומך אמיץ של רעיון שתי המדינות וחיפש דרכים להשגת פתרון זה באמצעי רגיעה. יחד עם זאת, מלבד להכרזותיו המרגיעות הוא עשה מעט מאוד על מנת להכין את הציבור לדו קיום של שלום. הוא התעקש על הקפאה טוטאלית של כל בניה חדשה או הרחבת התנחלויות בשטחים. כשבסופו של דבר נתניהו הסכים, תחת לחץ אמריקאי כבד, להקפאת הפעילות בשטחים למשך שנה ב- 2009, עבאס חכה עשרה חודשים לפני שהסכים להיכנס למשא ומתן שנמשך רק חודשיים, אך ללא הועיל. בעודו כובל את עצמו לפינה, בהתעקשותו על הקפאה מלאה כתנאי מוקדם לחידוש המגעים, הוא הצליח לשדרג את מעמדה של פלסטין כמשקיף ללא זכות הצבעה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.

אף על פי שייתכן וזה היה הצעד הנכון מבחינתו, עדיין זה לא תרם כהוא-זה להתקדמות במישור הישראלי-פלסטיני, אלא רק הקשיח את עמדתה של ישראל בנושא ההתנחלויות. באותה מדה צעד זה לא סייע בידי האמריקאים, שהמשיכו להתעקש על כך שרק מגעים ישירים עשויים לקדם את תהליך השלום. מבחינה פוליטית, עבאס מוטרד ביותר מהיריבות העמוקה בין חמאס לפתח, והתעקשותו של חמאס להמשך ההתנגדות הצבאית לישראל, אשר מגבילה את תמרוניו בין הצדדים ומגבירה את פגיעותו הפוליטית.

עבאס נותר מסונדל בידי שחיתות מתפשטת, באילוצי קשיים פיננסיים מתמשכים, כמו גם במאבקים פנימיים בקרב אנשי חוגו הקרוב. הוא נכשל בכך שלא תמך בראש הממשלה הקודם סאלאם פאיאד, כלכלן בינלאומי מוערך, ולא לחץ על יותר רפורמות ומלחמה בשחיתות. במקום זה, עבאס הביע בגלוי את אי שביעות רצונו מפאיאד, מה שהוביל להתפטרותו של האחרון באפריל 2013.

במישור הגלוי עבאס ממשיך לקדם מטרות שלא ניתן להגשימן, כמו למשל זכות השיבה של פליטים פלסטינים, וגורם בזאת לתקוות-שווא בקרבם. למרות שהכרזתו בנושא הייתה יותר מסיבות רטוריות מאשר פרקטיות, עדיין הוא סיפק בידי הישראלים סיבה נוספת לפקפק בכנות כוונותיו. כמו כן, הוא התעלם מההכפשות השיטתיות נגד ישראל, כפי שבאות לידי ביטוי בחומר הנלמד בבתי ספר פלסטינים, בהתעלמותם מעצם קיומה של ישראל, ובה-בעת הוא קורץ לכלי התקשורת הפלסטינית ומצייר את ישראל כמקור לכל הרוע.

אפילו ביקורת שטחית על הגישות האסטרטגיות, הפוליטיות והמעשיות שנתניהו ועבאס שואפים להשיג, מסבירה מדוע הם מתעקשים על משא ומתן אסטרטגי שתואם את עמדותיהם הפוליטיות, והתפיסה הציבורית השלילית בהתאמה שהם עצבו. ברור לכל דבר ועניין כי נתניהו אינו מקבל את פתרון שתי המדינות, והוא למעשה משלם מס שפתיים למאמציו של קרי, על מנת שלא לגרום לניכור נוסף מצד ממשל אובמה.

אם המו"מ יתחדש על פי תנאיו הוא, אין ספק כי נתניהו יעשה הכול כדי להתחיל בנושאים שהם משניים בחשיבותם, כגון סוגיית המים האזורית או דיון בצעדים בוני-אמון בין הצדדים, ויימנע ככל האפשר מנושאים מהותיים, ובעיקר משאלת הגבולות הפיסיים אשר חיוניים להגדרת הפרמטרים של שתי המדינות.

אף על פי שדרישת עבאס להקפיא את הפעילות בהתנחלויות עוד לפני חידוש המגעים הינה מוצדקת, הרי שבראייה לאחור הוא טעה בגדול מבחינה טקטית, בכך שלא שמט דרישה זו ובזאת היה מוכיח ברבים את הבלוף של נתניהו.

לרוע המזל, במקום להביע את תמיכתו בדרישת נתניהו לפתוח במגעים ללא תנאים מוקדמים, מזכיר המדינה קרי צריך היה להתעקש על קיום מו"מ לגבי כללי התקשרות הדדית שיהיו מקובלים על שני הצדדים, ובכך ניתן היה לפחות להציע תקדים למגעים עתידיים, ואפילו סיכוי-מה להגיע להישג צנוע. באופן אידיאלי, קרי צריך להיות מסוגל לשכנע הן את נתניהו והן את עבאס לזנוח תנאים מוקדמים כלשהם, לזהות באופן ברור את הסוגיות הקונפלקטואליות וסדר הנָחָתן על שולחן הדיונים, ולהגיע לידי החלטה על פרק זמן מוגדר על מנת למנוע סחבת.

סוגיית הגבולות כנקודת פתיחה תהיה ללא ספק הדרך המתבקשת ביותר, מאחר וזה יגרום להגדרת הפרמטרים של המדינה הפלסטינית, בהיותו הנושא הקרדינאלי עליו צריך להגיע להסכמה. יתר על כן, הסכמה הדדית על הגבולות תפתור לפחות 75% מבעיית ההתנחלויות, משום שקביעת ההיקף של חילופי קרקע תוכיח גם את רצינות הכוונות של שני הצדדים להגיע להסכם.

נוכחות אמריקאית צמודה סביב שולחן הדיונים במהלך כל שלבי השיחות תוכיח איזה צד, אם בכלל, אכן מחויב באופן אמיתי להשגת הסכם. הכישלון להגיע לידי הסכמה על מהלכים עקרוניים אלה יוכיחו ללא משוא פנים מהם עמדותיהם של נתניהו ועבאס. האירוניה היא בכך שסקרי דעת קהל שנערכו במשך העשורים האחרונים מראים באופן עקבי שרוב הישראלים והפלסטינים רוצים שלום המבוסס על פתרון שתי-מדינות; ולמרות זאת, גם נתניהו וגם עבאס ממשיכים לעכב את הבלתי נמנע, וזאת על חשבון אבדות קשות בנפש וברכוש של בני עמם.

אף על פי שאני מאמין כי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני נותר מרכזי ליציבות האזור כולו, המלחמה האכזרית בסוריה – שיכולה לסחוף מדינות נוספות באזור – עלולה לגבור על הרגיעה היחסית בחזית הישראלית-פלסטינית. אי לכך, אם נתניהו ועבאס ייכשלו בניסיונם להיאחז במה שנתפס כמאמציו האחרונים של הנשיא אובמה להשיג שלום בין שתי המדינות, קרי יזנח את מאמצי התיווך שלו.

הישראלים והפלסטינים ייאלצו להמתין לעלייתם של מנהיגים חכמים ובעלי חזון מדיני המשוחררים מכבלי האשליות של קודמיהם. יהיו אלה מנהיגים חדשים שיוכלו לאסוף את האומץ הנדרש כדי להתוות נתיב חדש לדו-קיום בשלום.