הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והסיכויים לפתרון שתי המדינות
הייתי בישראל ביום שבו טראמפ הודיע כי יכיר בירושלים כבירת ישראל. בהתחלה, ציפיתי כי ישראלים רבים יזרמו לרחובות כדי לחגוג רגע "היסטורי" זה, אלא שמלבד קצת פטפוטים פה ושם, וכמה ביטויי שמחה וצהלה, העניין לא ממש הזיז לעם. בצד הפלסטיני, הפגנות בקנה מידה קטן יחסית פרצו בגדה המערבית ובעזה, והמשיכו למחרת עם אלימות מוגבלת. כמן כן, נשמעו גינויים להכרזת ארה"ב מרוב הבירות בעולם הערבי והמוסלמי. זה פחות או יותר איפה בדברים עומדים כעת.
אולי מוקדם מדי להסיק מסקנה סופית, אך על בסיס כל הדברים שראיתי ושמעתי בזמן ששהיתי באזור ומאז, סביר להניח כי שום דבר מעבר לכך הולך לקרות. השאלה שרבים שואלי, אפוא, היא מדוע, והאם משהו חיובי עשוי לצאת דווקא מהצהרה זו?
לפני כשנה, כאשר טראמפ הצהיר לראשונה על כוונתו להעביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים, חזיתי כי למהלך כזה יהיו השלכות חמורות אשר עלולות להרוס את הסיכויים להסכם שלום בין ישראל לפלסטינים על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים.
הרי שזה היה המקרה אילו הכרזת טראמפ נוסחה באופן שכלל את מזרח ירושלים כחלק מבירת ישראל במישרין או בעקיפין, והתעלמה מהצורך בפתרון שתי מדינות. אולם, אין זה מה שקרה בפועל. למעשה, משתמע מהצהרת טראמפ באופן ברור למדי כי מזרח ירושלים דווקא אינה חלק מהמשוואה.
על אף התנגדותי התוקפת למדיניות החוץ הכללית של טראמפ, הוא בכל זאת צדק כאשר אמר כי: "לאחר יותר שני עשורים של דחיות [בעניין העברת השגרירות לירושלים], אנחנו לא קרובים יותר להסכם שלום בר קיימא בין ישראל לפלסטינים". הרי שהסטטוס הסופי של ירושלים מעולם לא היווה סוגיה מכרעת באף משא ומתן קודם. לכן, אין סיבה להניח כי ההצהרה על ירושלים כבירת מדינת ישראל תשפיע בצורה כלשהי על מזרח ירושלים, כאשר למעשה כל שאר הדברים שאמר הנשיא – בין אם במרומז ובין אם במפורש – הוגבלו למערב העיר.
"ירושלים", לדבריו, "היא מושב הממשלה של ישראל המודרנית. היא ביתו של הפרלמנט הישראלי, הכנסת, וכן של בית המשפט העליון. בה נמצאים המעונים הרשמיים של ראש הממשלה והנשיא. בעיר נמצאים המטות הראשים של משרדי ממשלה רבים". כל מוסדות אלו נמצאים במערב ירושלים, והסבירות כי אף אחד מהם יועבר למזרח העיר קלושה ביותר. ממשל טראמפ הבהיר לישראלים כי כל מהלך כזה לא יתקבל על הדעת, שכן הוא עלול לגרום למבוכה מופרזת שתחבל במאמציה של ארה"ב לקדם את תהליך השלום.
בנוסף, טראמפ ציין בהצהרתו כי "ירושלים היא כיום, וחייבת להישאר, מקום שבו יהודים יכולים להתפלל בכותל המערבי, מקום שבו הנוצרים יכולים ללכת בתחנות הצליבה ומוסלמים לסגוד במסגד אל-אקצא". נוסח זה אינו שונה במהותו מזה שהונח על השולחן המשא ומתן בכל שיחות השלום שנערכו מאז הסכמי אוסלו ב-1993-1995. למעשה, במשא ומתן שהתקיים בין אולמרט לאבן מאזן בשנת 2008, הושגה הסכמה בסיסית בעניין עתיד ירושלים על פי קווים אלו במטרה לשמור על אחדותה ושלמותה של העיר.
יתר על כן, חשוב להדגיש את העובדה כי לפני כשלושים שנים ארה"ב רכשה שטח במערב ירושלים מממשלת ישראל להקמת השגרירות העתידית. לא נשקלה האפשרות אז ולא צפוי כעת כי שגרירות ארה"ב תוקם במזרח ירושלים.
אף ממשלה ישראלית, כולל הממשלה הנוכחית בראשות נתניהו, מעולם לא ביקשה להקים את שגרירות ארה"ב בחלק המזרחי של העיר. לפיכך, הקמתה העתידית של שגרירות ארה"ב במערב ירושלים אינה מהווה בשום פנים ואופן הכרה בריבונותה של מדינת ישראל במזרח ירושלים.
מנקודת מבטו של ממשל טראמפ, אין שום דבר בהצהרתו שסותר את ההנחה כי ירושלים בסופו של דבר עוד תהיה בירתן הן של מדינת ישראלי והן של המדינה הפלסטינית. אדרבה, המהלך עשוי דווקא ליצור תנופה חדשה לקראת חידוש המשא ומתן, שכן הפלסטינים כבר מבינים כי ככל שממתינים זמן רב יותר, כך הם עלולים להפסיד יותר. "אני מעריך שצעד זה", כך אמר טראמפ, "יהיה הטוב ביותר מבחינת האינטרסים של ארצות הברית ולרדיפת השלום בין ישראל לפלסטינים. זה צעד שהיה צריך לעשותו מזמן כדי לקדם את תהליך השלום ולחתור הסכם בר קיימא" [הדגשה הוספה].
בהמשך הצהרתו, טראמפ אמר: "איננו נוקטים עמדה לגבי אף אחד מהנושאים הסופיים, כולל הגבולות של הריבונות הישראלית בירושלים, או הקביעה של גבולות שנויים במחלוקת. נושאים אלה הם באחריות הצדדים המעורבים" [הדגשה הוספה]. ובנוסף, הצהיר כי "ארצות הברית תומכת בפתרון שתי המדינות אם שני הצדדים יסכימו לכך". אף אחת מטענות אלו אינה סותרת בשום צורה הצהרות דומות שהוצהרו על ידי ממשלות אמריקאיות קודמות. טראמפ יודע היטב כי פתרון שתי המדינות נותר האופציה המעשית היחידה.
אף על פי שאבו מאזן ביקר את טראמפ על הצהרתו, וטען כי ארה"ב משוחדת וכבר אינה מהווה מתווכת הגונה, ארה"ב (בייחוד הקונגרס ורוב הממשלים הקודמים) מאז ומעולם הייתה מוטית לטובת הישראלים. עם זאת, אבו מאזן וכל ראשי מדינות ערב יודעים כי רק ארה"ב מסוגלת להפעיל את סוג הלחץ שיגרום לישראל להסכים לפשרות החיוניות להשגת הסכם.
בתמורה להזהרת טראמפ, נתניהו הסכים בשקט להימנע מהרחבת ההתנחלויות מעבר לשלושת הגושים לאורך גבולות 1967, וגם לנקוט צעדים בוני אמון, בייחוד מיזמי פיתוח כלכלי משותפים עם הפלסטינים.
אולי כעת אבו מאזן יזלזל בתפקידה החשובה של ארה"ב במשא ומתן עם ישראל, אולם, הוא לא יכול להרשות לעצמו, וגם יורשיו לא יוכלו להרשות לעצמם, להתעלם מתפקידה של ארה"ב בכל משא ומתן עתידי ועוד לצפות להשיג הסכם שלום עם ישראל שיעמוד בדרישותיהם הבסיסיים של הפלסטינים.
הביקורת שמתחו מדינות ערב, ובראשן ערב הסעודית, הייתה ברובה חלשה, לא רק משום שהן עסוקות במתחים פנימיים ואזוריים, אלא גם משום שהן מבינות את השלכותיה האמתיות של ההצהרה, שאין לה כמעט כל השפעה על המציאות בשטח או על המסגרת הסופית של הסכם שלום.
על אף הדברים הנ"ל, לאיחוד האירופי יש כיום הזדמנות מחודשת למלא תפקיד חשוב בשמירת העיקרון של פתרון שתי המדינות באמצעות קידום צעדי אדם-מול-אדם בוני אמון בין הישראלים לפלסטינים. האיחוד מסוגל, ולמעשה צריך, להשתמש בסיוע הכלכלי שהוא מספק לפלסטינים ובקשרי המסחר הנרחבים שהוא מקיים עם ישראל כמנוף כדי לחולל שינוי ניכר באווירה הפוליטית הישראלית-פלסטינית, שהוא תנאי מוקדם למשא ומתן סובסטנטיבי ומוצלח.
ללא ספק, מנקודת מבטי, אין דבר בהצהרת טראמפ שמשנה ביסודו את העיקרון של פתרון שתי המדינות כתנאי מוקדם לדו-קיום בר-קיימא בין ישראל לפלסטינים. אלו הטוענים כי פתרון שתי המדינות התפוגג לכל דבר ועניין בעקבות הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל שבויים באשליות קשות ככל הנראה.
הם שכחו את מהותו של החלום הציוני – הקמת מדינה יהודית חדורת חוויותיו ההיסטוריות, תרבותו, מסורתו וזהותו ארוכות השנים של העם היהודי, מדינה שתהיה בטוחה וברת-קיימא רק אם תישאר מדינה יהודית ודמוקרטית המעניקה בית בטוח לכל יהודי, ותישאר ככזאת לנצח.
האופציה של מדינה אחת דו-לאומית סותרת כל עיקרון בחלום הציוני, ואין ממשלה ישראלית, בלי קשר לאוריינטציה הפוליטית שלה, שתסתפק בפחות ממדינה יהודית בעלת רוב יהודי בר-קיימא על מנת להבטיח את זהותה הלאומית של המדינה. ללא ספק, הסטטוס קוו הקיים פשוט אינו בר-קיימא.
הצהרת טראמפ אינה שוללת בשום פנים ואופן את שאיפתם של הפלסטינים להקים בירה משלהם במזרח ירושלים, תוך שימור אחדותה של ירושלים כעיר אחת וכמיקרוקוסמוס של דו-קיום בשלום בין הישראלים לפלסטינים.
