העדרו של חזון אסטרטגי
השאלה הנשאלת ע"י רבים היא האם יש לממשל אובמה אסטרטגיה מגובשת כלפי המזרח התיכון, לאור מכלול האירועים המתחוללים באזור זה. התגובה הגורפת לשאלה זו בקרב פקידי ממשל בכירים, הקהילה האקדמית ואזרחים מהשורה כאחד היא, כי אובמה ואנשיו נוטים פשוט להגיב להתפתחויות קריטיות עם התרחשותן, אך הם חסרים כל תכנון אסטרטגי מובנה. תגובת ארה"ב לאירועים נתפסת לעתים קרובות כהססנית ומקרטעת ממשבר אחד למשנהו, בעוד הממשל מאבד הן את אמינותו והן את השפעתו. ניתן להציג דוגמאות רבות לגישתו ההססנית של אובמה למתרחש, אשר עשויות להגדיר בעתיד את תפקידה של ארה"ב באזור, כמו גם את יכולתה לעצב – או לפחות להשפיע – על ההתפתחויות, על מנת שישרתו את האינטרסים הלאומיים של ארה"ב ובנות בריתה.
אין כל ספק בכך שמלחמת האזרחים בסוריה יוצאת מכלל שליטה, במיוחד עם השימוש החוזר בנשק כימי ע"י הממשלה שבהחלט עלול להוביל להתפוררותה של מדינה זו (אם אין זה כבר המצב), אלא אם יינקטו צעדים נחרצים ומיידיים ע"י ארצות הברית. הנשיא אובמה הזהיר את ממשלת סוריה כי שימוש בנשק כימי הינו חציית "הקו-האדום" שתגרור אחריה תגובה אמריקאית הולמת. הקו
האדום-כביכול כבר נחצה פעמיים, אך עדיין עברו מספר חדשים לאחר השימוש לראשונה בנשק בקטלני עד שהבית הלבן ביצע הערכת מצב, אע"פ שכבר הוכח כי ממשלתו של אסד היא שעמדה מאחורי מתקפה זו. רק לאחר שימוש חוזר בנשק זה, אשר גרם למותם של למעלה מאלף בני אדם, הודה לבסוף הבית הלבן כי אכן ידה של ממשלת אסד במעל.
השעון במרוץ האיראני לפיתוח נשק גרעיני ממשיך לתקתק. משקיפים רבים אינם מאמינים להכרזותיו החוזרות ונשנות של אובמה, כי כל האופציות (כולל צבאיות) מונחות על השולחן על מנת למנוע מאיראן את המשך יישום תכנית הגרעין שלה, ותגובותיו להתרחשויות האחרונות באזור אכן מוכיחות זאת. רוב ניכר מאמין כי ברגע שאיראן תשתלט על הטכנולוגיה לייצור נשק גרעיני אזי אובמה יסתפק בהסדר פשרה, מה שגורם לדאגה עמוקה בישראל ובמדינות המפרץ הפרסי. מעט מדי נעשה ע"י הממשל האמריקאי על מנת לסכל את מחויבותה הבלתי מתפשרת של איראן להצלת משטרו של אסד תוך כדי אספקת סיוע צבאי וכלכלי. ויותר מכך, ארה"ב נכשלה במאמציה לשכנע את עיראק לא לאפשר למטוסים איראניים העמוסים בנשק ותחמושת לסוריה, לטוס במרחב האווירי שלה.
במידה ואסד יצליח (הודות לאי-יכולתו של המערב) לדכא את המרידה נגדו, אזי איראן תזכה בהישג מזהיר נוסף, מעל ומעבר לניצחונה במלחמת עיראק ההיא, כשזו האחרונה הוגשה לידיה על מגש של כסף והתוצאות ניכרות באזור כולו עד עצם היום הזה. אובמה לא נקט בפעולה כלשהי נגד הצטרפותו של חיזבאללה לצד משטרו של אסד, והתעלם מההשלכות החמורות שצעד כזה ימיט על לבנון, אשר נגררת עכשיו לתוככי מלחמת האזרחים הסורית. סוריה ועיראק הפכו לשדה הקרב במאבק בין הסונים לשיעים, כשהן מסתייעות בתמיכתם של ג'יהאדיסטים הנוהרים אליהן ממספר מדינות ערביות, ובזאת מוסיפים שמן למדורה שתבעיר את האזור כולו שסופה אינו נראה.
הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסתמן כבר-פתרון, למרות העדרה של התקדמות ממשית במו"מ שדורש לחץ אמריקאי אינטנסיבי על שני הצדדים. לחץ כזה עשוי היה לדחוף את הפלסטינים להתעלות מעל עצמם ולהגביר את מאמציהם להביא לסיום הכיבוש הישראלי.
לבסוף, קיים נתק ברור בין מה שארה"ב הייתה רוצה לראות בניסיונותיה לקדום משטרים דמוקרטיים, לבין מה שמוכתב למעשה בשטח אצל מדינות ערביות רבות. ואף גרוע מכך, ארה"ב מתעלמת מתופעות חמורות של הפרת זכויות אדם במדינות ערביות אוטוקרטיות, וזאת מפאת אינטרסים אסטרטגים מיוחדים עם ממשלותיהן. לסיכום, לאובמה חסרה אסטרטגיה מגובשת שתהווה מענה אפקטיבי לסכסוכים המרובים שמזינים זה את זה, ובכך נוצר הרושם על חולשתו ועמידתו מן הצד.
ייתכן שאני מגזים בהערכותיי לגבי התנהלותו של הנשיא במדיניות החוץ, אך יחד עם זאת אינני טועה לגבי מהות התפיסה שנוצרה ע"י אובמה עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי בתוך האזור ומחוצה לו. והקונספציה אכן חשובה – בדיוק כמו תפיסת המציאות, אם לא יותר – באופן מיוחד כשמדובר במזרח התיכון. התופעות של הססנות, רכרוכיות, אי-נקיטת עמדה והעדר מעוף אסטרטגי בממשל האמריקאי עלולות להוביל לשלוש תוצאות מטרידות:
ראשית – המשך הבריתות שנכרתו בין ארה"ב לבין ידידותיה עלולות להפוך לכאלה שנוצרו מכורח הנסיבות גרידא, וקיים סיכון להפרתן במידה ומאזן הכוחות האזורי ישתנה, ותמצא בת ברית אמינה יותר. אע"פ שחיצי הביקורת מופנים לעבר רוסיה על כך שמתירה המשך הטבח של אזרחים ללא הפוגה, עדיין קשה להתכחש לעובדה כי היא מעוררת התפעלות על תמיכתה הבלתי מסויגת בבן בריתה, אסד. הברית שמצרים כרתה עם רוסיה משנות ה-50 המוקדמות ועד שנות ה-70 של המאה שעברה, למשל, הייתה כזו שנוצרה מכורח המציאות הספציפית ששררה אז, אך הפרתה – עם הירצחו של הנשיא סאדאת – גרמה לה להבין כי ישועתה תבוא מכיוונה של אמריקה.
שנית – מדינות כמו ישראל, ערב הסעודית ואחרות, אשר ביטחונן הלאומי נשען על ארה"ב, עשויות לקבל חיזוקים לביצוע פעולה חד-צדדית בנושאים שלתפיסתם הינם חיוניים על מנת להגן על האינטרסים הלאומיים שלהן. אמירה זו נכונה גם לגבי אותן מדינות שחוששות מפני ארה"ב, כמו איראן, סוריה או אפילו עיראק.
שלישית – מעצמות אחרות, כמו רוסיה למשל, עלולות להמשיך בהתנגדותן לארה"ב, בידען היטב כי גישתו הזהירה מדי של הנשיא אובמה מותירה להן כר נרחב לפעולה ולמלא וואקום-ההנהגה כמעט מבלי להסתכן.
כתוצאה, ארה"ב ממשיכה לאבד הן את אמינותה והן את השפעתה, ובשל כך היא למעשה מוותרת על עוצמתה לטובת שחקנים מקומיים או גלובליים אחרים. בהיותו היורש הישיר של שתי מלחמות וכלכלה מקרטעת מידי קודמו, ניתן להבין את אי-רצונו של אובמה לערב את אמריקה בעימות מזוין נוסף באזור. יחד עם זאת, מכיוון שאמריקה הינה המעצמה החזקה בעולם, ובעלת אינטרסים ביטחוניים וכלכליים מובהקים, היא אינה יכולה להרשות לעצמה שיתוק; עליה להחזיר את האמון בה, על מנת שעדיין תוכל למלא את תפקידה החיוני במזרח התיכון ומעבר לו. ארה"ב חייבת לבנות אסטרטגיה ארוכת-טווח לגבי העולם הערבי, אך לא כזו הנובעת מטעמי נוחות ונושאי שיחה שימושיים, ממחזורי בחירות או אפילו ממשברי אנרגיה צפויים, אלא מנושאים דחופים העוסקים בצרכי השעה ודורשים תכנון אסטרטגי ארוך-טווח, כשבראשם סוריה ומלחמת האזרחים ההרסנית המתחוללת בה.
על מנת להביא לידי סיום מיידי של הטבח הבלתי פוסק בסוריה, תוך כדי העברת מסר חד וברור לאיראן, לחיזבאללה, לקיצונים האסלאמיים, לצפון קוריאה ואף לרוסיה, כי להבלגה של ארה"ב יש גבול, על אובמה לפעול כעת וללא שום דחייה נוספת. עליו לגבש בהקדם קואליציה שמורכבת מהמעצמות המערביות כולל אנגליה וצרפת, ולצרף אליהן מדינות מפתח ערביות כגון ערב הסעודית וקאטר. כמו כן, למען שילוב כוחות צבאיים נגד אסד וצבאו, עליו לבקש ולקבל את התמיכה והלגיטימציה של הליגה הערבית, מחוץ למועצת הביטחון של האו"ם. המתקפה הצבאית חייבת להיות מוגבלת בזמן ומצומצמת בהיקפה וללא כוחות קרקעיים, כשכולה ממוקדת בפגיעה ישירה בכוחותיו של אסד, כולל מערך ההגנה האווירי הסורי, ריכוזי תחמושת ונשק כימי ותקיפת כל שדות התעופה, כדי למנוע אפשרות לגיחות מטוסי קרב. בנוסף, הנשיא חייב לאשר מיידית אספקת תחמושת, ארטילריה אווירית וטילים אנטי-טנקים לכוחות המורדים של צבא סוריה החופשית, כדי שישלימו את המלאכה נגד חיל הרגלים הסורי. רוב המשקיפים אינם צופים פעולות תגמול מצד סוריה או בנות בריתה נגד ארה"ב או מי משותפותיה.
מעמדה של ארה"ב ומה שנותר מאמינותה בעיני הקהילה הבינלאומית, הם שעומדים כעת למבחן. המעמסה כולה מונחת על כתפיו של הנשיא אובמה, כשעליו לפעול למען הצלת חיים ולהפסיק את הטפות בשורת זכויות-האדם שלו, משום שלא נותר עוד זמן לבזבוז.
