חוזרים אל יוזמת השלום הערבית

החייאת יוזמת השלום הערבית (API) ע"י ארה"ב, אשר הוצגה לראשונה מטעם הליגה הערבית בבירות, לבנון בשנת 2002, היא צעד אסטרטגי משמעותי שבא בעתו. עם זאת, למרבה הצער כבר מלכתחילה צריכה הייתה היוזמה להוות את הבסיס למו"מ על הסכם שלום ישראלי-פלסטיני שהיה, והנו עדיין, תנאי מקדים לשלום ערבי-ישראלי כולל. אין זו תובנה מופרכת; במשך שנים אני מטיף לכך שישראלים ופלסטינים היו יכולים לעצב הסכם דו-צדדי, אם ישראל הייתה מקבלת את היוזמה הערבית כמסגרת לשלום ערבי-ישראלי מקיף.

גורמי בטחון ישראלים (אמיתיים ומדומיינים) יכולים היו להיות רגועים לחלוטין באם מדינות ערב, ולמעשה כל המדינות המוסלמיות, היו כורתות שלום עם ישראל; ממשלות ישראל בזו אחר זו עשו טעות גדולה על פי כל אמת מדה היסטורית, בדחותן את היוזמה הזו.

עבור הפלסטינים, בהתחשב בשסעים הפנים-פוליטיים ובגישתם לסכסוך בכלל, רק שלום ערבי-ישראלי מקיף יכול להביא לסיום הכיבוש ולכינון מדינה פלסטינית. גם במקרה זה, ארצות ערב כשלו בכך שלא קידמו באופן אגרסיבי את היוזמה הם והותירו את הפלסטינים לאנחות.

מדוע עכשיו? ישנן מספר סיבות משכנעות העומדות מאחורי שאיפתם הפושרת, אמנם, של ארה"ב, מדינות ערב וישראל להחיות את יוזמת השלום היחידה אשר מהווה בסיס לשלום ערבי-ישראלי כולל. זה עדיין מצריך מאמצי-על, באופן מיוחד מצד ארה"ב, וזאת מפאת תחושת החשדנות הקיימת, במיוחד בישראל, לגבי המחיר שיידרש לקראת שינוי מהותי.

הכישלון בהבאת ישראלים ופלסטינים לדיונים פרודוקטיביים במהלך כהונתו הראשונה של אובמה כנשיא, יחד עם תחושות של דאגה ותסכול גוברים בגלל הקיפאון המתמשך, דחפו את ארה"ב לחפש אופציות יישומיות אחרות. אי לכך, יוזמת השלום הערבית בולטת בייחודה כמסגרת פוטנציאלית האפשרית ביותר, ובאופן מיוחד משום שהייתה זו יוזמה קולקטיבית שבאה מכיוון גורם ערבי פוליטי.

התהפוכות הסוחפות במרחב המזרח תיכוני, והדאגה הגוברת מחידוש התוקפנות האלימה בין הישראלים והפלסטינים עקב הקיפאון המתמשך, רק מגבירים את מצוקתן של המדינות הערביות לנוכח המצב. אי לכך, פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אותו הן רואות כגורם המרכזי לאי יציבות האזור כולו, מקבל דחיפות גבוהה ביותר. היוזמה הערבית מספקת את האופציה סביבה עשויים כל הפלגים הפלסטינים להתאחד, עם תמיכתן המלאה של המדינות הערביות, במאמציהם למציאת פתרון הוגן.

יש להוסיף כי עם התעוררות האיום האיראני ואי הוודאות לגבי הצפוי להתרחש בסוריה עם תום מלחמת האזרחים שם, מדינות ערב שואפות לשלב את ארצות הברית באופן משמעותי בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנקודת מבטם הם, רק ארה"ב מסוגלת לגשר על הפערים העמוקים בזמנים של אי וודאות קיצונית.

מה נדרש להצלחה?

קודם כל, אף על פי שמדינות ערב מסרבות להכניס שינויים ביוזמה הנוכחית, מוטל על המזכיר הכללי של הליגה הערבית, נאביל אל-עראבי, להכריז בפומבי שההסכמה הישראלית ליוזמה תחייב משא ומתן ליישור כל ההדורים לקראת אפשרות של חתימה. כלומר, היוזמה הערבית לעולם לא הוגשה על בסיס של "קח הכול או דחה הכול" (take it or leave it), ואין ספק שכמה ממרכיביה חייבים לעלות לדיון הדדי ולהיות מוסכמים על שני הצדדים בכל הסכם שלום שיהיה.

אם הכרזתו של אל-עראבי תבוא בעקבות הפגישות בין נציגי הליגה הערבית (שרי החוץ של ערב הסעודית, קאטר, מצרים, מרוקו, ירדן, נציג הרשות הפלסטינית והמזכיר הכללי של הליגה) ובין ג'ון קרי בוושינגטון בשבוע הבא, אכן תהיה זו התקדמות גדולה לקראת שכנוע ממשלת נתניהו לקבל עקרונית את היוזמה.

שנית, יוזמת השלום הערבית מציעה לחמאס – שחייב להיות חלק אינטגראלי בדיונים עתידיים – את ההזדמנות לקבל אותה, וזאת ללא התחייבות מצדו לקבל הסכמים קודמים כפי שהותוו ע"י הקווארטט.

עם זאת, מדינות ערב, ובראשן מצרים, חייבות לעשות כל מאמץ לשכנע את החמאס לזנוח לחלוטין את נתיב האלימות ולהתמקד במציאת פתרון פוליטי כפי שמתבקש ע"פ היוזמה. מנהיגי חמאס, כולל חאלד משעל וראזי חאמד, כבר טענו יותר מפעם אחת שהם יקבלו את פתרון שתי המדינות על בסיס גבולות 1967. לדברי חאמד, "כל הפלגים בארגון מסכימים לכך ומוכנים ליישמו".

שלישית, על ישראל לעשות מחווה של רצון טוב, וזאת ע"י שחרור אסירים פלסטינים הכלואים בישראל, בהיות נושא זה רגיש במיוחד עבור הנשיא עבאס, ובמקביל להכריז על הפסקת בניה זמנית ועצירת הרחבת התנחלויות קיימות במקומות נפיצים במיוחד. בנוסף, כפי שבא לידי ביטוי בדבריו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קארי, על ישראל לשחרר לטובת הרשות הפלשתינית את כל כספי המסים שהיא גבתה מעובדים פלסטינים.

רביעית, למרות שהיוזמה קוראת להחזרת כל השטחים שנכבשו במלחמת 1967, בשלב זה לא תבוא דרישה מצד המדינות הערביות לנסיגה ישראלית מהגולן. בהתחשב במלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה, וחוסר הוודאות שללא ספק תשרור עם נפילת אסאד, יהיה זה בלתי אפשרי לישראל לשקול נסיגה מהגולן. מהלך כזה תתאפשר רק לאחר חתימת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני וייצוב המשטר בסוריה, שיספקו לישראל בטחון לגבי מתווה עתידי.

חמישית, כפי שנרמז ע"י ג'ון קארי לשם מניעת הסתבכויות מיותרות, ארה"ב חייבת להישען על אנקרה ולדאוג לכך שזו לא תפנה לירושלים דרישות מוגזמות בנושא הסרת המצור בעזה. על אנקרה לאמץ גישה מאוזנת תוך כדי חידוש יחסים דיפלומטים מלאים עם ישראל (במיוחד כעת, עם מחוות ההתנצלות הישראלית), ולגייס את מיטב מאמציה כדי לשכנע את החמאס לשנות את דרכו האלימה, ובכך לעודד את ישראל לבצע הקלות נוספות כלפי עזה.

שישית, המזכיר הכללי אל-עראבי צריך להצהיר בפומבי שהיוזמה הערבית מאשרת באופן חד משמעי כי עם חתימת הסכם שלום עם הפלסטינים, יכירו מדינות ערב בישראל ויכוננו עמה יחסים דיפלומטיים מלאים. להצהרה גלויה כזו תהיה השפעה פסיכולוגית עמוקה על דעת הקהל הישראלי, שאינו חף מחשדנות אינהרנטית לגבי הכוונות האמיתיות של המדינות הערביות.

הצהרות פומביות אלה נחוצות לישראלים על מנת ליצור התארגנויות עממיות (grassroots) לתמיכה ביוזמת השלום הערבית, ובאופן מיוחד בעקבות ביקור הנשיא אובמה בישראל ופנייתו הישירה לדור הצעיר בישראל שינהיג את המהלך למען השלום. כל ראש ממשלה ישראלי, כולל נתניהו, ימצא עצמו בסיטואציה לא נוחה באם ידחה את היוזמה בנסיבות כאלה.

שביעית, צוותי חשיבה ישראלים, הקהילה האקדמית, תנועות נוער, ארגוני עובדים, בתי כנסת, כל ערוצי המדיה והתקשורת והמפלגות הפוליטיות השואפות באמת ובתמים לסיים את הסכסוך, צריכים לעסוק בבניית נרטיבים ציבוריים חדשים לגבי כל נושא שנוי במחלוקת בין הישראלים והפלסטינים. יש לחשוף את כל האופציות כדי שהציבור בשתי המדינות יבין כי הגיעה שעת ההכרעה עם ויתורים הכרחיים למען השגת פתרון כולל.

לבסוף, אין זה יומרני מדי להציע ששיח חאמד בן כליפא אל-טהרני, אמיר קאטר הידוע כאדם מתקדם מבחינה פוליטית ופתוח לרעיונות חדשים,יזמין את נשיא ישראל שמעון פרס לביקור בדוחא. בפגישתו עם הנשיא אובמה, אל-טהרני כבר הביע את תמיכתו בתהליך השלום כשאמר כי, "חשוב לנו מאוד להיווכח שיש שלום בין ישראל והפלסטינים, ובאותה מדה ישררו יחסים טובים בין מדינות ערב לבין ישראל עם כינון הסכם שלום ישראלי-פלסטיני". פרס הנו תומך נלהב ביוזמה הערבית, וביקור מעין זה בארץ ערבית השותפה באופן פעיל במרוץ אחר השלום, עשוי להוות מסר ברור לישראלים ולפלסטינים כאחד שהעם הערבי אכן נחוש להביא לידי סיום הסכסוך.

לא תהייה זו הפעם הראשונה שאישיות ישראלית בכירה מוזמנת לדוחא. שרת החוץ לשעבר, ציפי לבני (כיום שרת המשפטים) הוזמנה לנאום בכנס שהתקיים שם באפריל 2008. ביקור ממלכתי של הנשיא פרס יהווה הוכחה נחרצת לישראלים סקפטיים שהעולם הערבי אכן רציני בכוונותיו.

החייאת יוזמת השלום הערבית הינה פריצת דרך אמיתית; עם זאת, נדרשת נחישותן הקולקטיבית של מדינות ערב, הפלסטינים, ישראל וארה"ב כדי להוציאה מהכוח אל הפועל.