מדיניות חסרת מעצורים, השלכות מטילות אימה

הכרזת ממשלת נתניהו על החלטתה לספח כ-4000 דונם של אדמות פלסטיניות בשטחי הגדה המערבית בין התנחלויות גוש עציון לבין ירושלים, מסתכמת בלא פחות ממעשה פוגעני וחסר מעצורים, שמערער ביתר שאת את מעמדה המוסרי של ישראל בקרב הקהילה הבינלאומית.

בהאשימו את חמאס בחטיפתם ורציחתם האכזרית של שלושת הנערים הישראלים, נחשפת במלואה התנהלותו הצבועה של נתניהו שהובילה לפרוץ המלחמה בעזה, ובעטייה הפקעת אדמות נוספות בגדה המערבית.

למעשה, הנשיא עבאס שיתף פעולה עד כמה שניתן עם כוחות הביטחון הישראליים בחיפושיהם אחר החטופים, ואף גינה נחרצות את המעשה. אך במקום לבוא לקראתו בתמורה למאמציו על שמירת השקט בשטחי הגדה בימי המלחמה, כמו למשל עם מחווה לשחרור מספר אסירים, נתניהו "גמל" לו בגזל נתח נוסף של אדמות פלסטיניות.

המסר מכך מבהיר באופן חד משמעי כי נתניהו חף מנקיפות מצפון כלשהן, ובניגוד להצהרתו הפומבית על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, אין לו שום כוונה לאפשר לפלסטינים הגשמת שאיפותיהם הלאומיות לכינון מדינה עצמאית.

הוא חָבַר בלהט לאנשי האגף הימני-קיצוני בקואליציה שלו, למשוגעים מביניהם כמו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן, שכל חפצם הוא המשך שימור המשטר הקולוניאליסטי הקיים, מבלי להתחשב במחיר. אלמנטים אלה דולקים בעיניים עצומות אחר חזונם המשיחי, בסכנם ביתר שאת את עצם קיומה של ישראל.

מעבר לכך, לפעולתו של נתניהו תהיינה השלכות מזרות אימה בחזיתות רחבות הנוגעות לישראל, היכן שרק מי שאחזו שד הגורם לעיוורונו המוחלט, אינו מסוגל להבחין בין מציאות לבין תעתועי רוחו.

פעולתו המבישה של נתניהו חותרת תחת בטחונה הלאומי של ישראל, מאחר וגזל האדמות מחליש עוד יותר את המחנה הפלסטיני המתון בהנהגת עבאס, ומחזק את הקיצוניים בהנהגת חמאס והג'יהאד האסלאמי, אשר מוכיחים כי הקו המתון אינו משתלם והתנגדות אלימה אכן מוצדקת.

מעשהו זה של נתניהו לא רק ראוי לכל גנאי, אלא גם נעשה בתזמון גרוע במיוחד (ימים ספורים לפני התכנסותה השנתית של העצרת הכללית של האו"ם), ולא מותיר ברירה בידי עבאס אלא להמשיך בחתירתו למען השגת מנדט האו"ם לסיום הכיבוש הישראלי תוך שלוש שנים.

בנוסף, עבאס ירגיש מעתה חופשי לפנות לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, להגשת תביעה נגד ישראל על הפרות מסיביות של זכויות אדם.

הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד ארצות הברית ואירופה המשמעותיות יותר לישראל, מאבדת את סבלנותה כלפי נתניהו ומדיניותו הקיצונית. הן רואות במעלליו האחרונים לא רק מכשול לכל סיכוי שהוא להגיע לפתרון הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אלא גם גורם ישיר לאי היציבות באזור כולו, אשר ממילא כבר מצוי בקלחת אלימה.

ישראל נתפסת אצלם כמדינה שאינה מכבדת את ערכיה הדמוקרטיים, מתעלמת באופן עקבי ובוטה מהחוק הבינלאומי, המחייב מעצמה כובשת לנהוג על-פי מערכת חוקים מוסכמת, תוך כדי לקיחת אחריות על מעשיה, בעוד מעמדה המוסרי הולך ונשחק באופן מסוכן.

רוב מדינות מערב אירופה כבר השמיעו קול זעקה, בהזהירן את ישראל כי ינַקטו נגדה אמצעי ענישה באם תמשיך במדיניותה המפלה את אזרחיה הערביים, כמו גם את תושבי השטחים הכבושים.

יתר על כן, ישראל מערערת את האינטרסים האסטרטגיים המזרח-תיכוניים של בת בריתה הקרובה והחיונית ביותר, ארצות הברית של אמריקה. תמיכתה הבלתי מסויגת של ארה"ב בישראל תגיע לקיצה, משום שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה לשחק על-פי גחמותיה הבלתי אחראיות בעליל של ההנהגה הישראלית.

אינני שולל את האפשרות כי אם ישראל תמשיך בהתנהלותה העקלקלה תחת שרביטו של נתניהו, היא עלולה לחוש במוקדם את נחת זרוען של הסנקציות אשר יטילו עליה כמה מדינות אירופאיות, ובכך ילך ויעמיק בידודה בקרב הקהילה הבינלאומית.

השלכה נוספת ממדיניותו העיוורת של נתניהו הינה התפרצותה הגואה של תופעת האנטישמיות הכלל-עולמית, הנובעת מאותו רגש קיומי-תמידי של גזענות מחפירה, על דרגותיה וביטוייה השונים.

עם זאת, כל אדם שפוי מייחס את ההסלמה שחלה לאחרונה בתופעת האנטישמיות ברחבי אירופה, בוודאי בארצות המזרח התיכון ואפילו בארה"ב, למדיניותם המעוררת סלידה של נתניהו וחבר מרעיו כלפי הפלסטינים.

עוד יותר מסוכנת היא העובדה כי מספר גדל והולך של צעירים יהודים (שהם עיקר הפוטנציאל האנושי המיועד לעלייה) – אמריקאים ואירופאים כאחד – אינו מביע שאיפה לעלות לישראל, וזאת משום שאינם רואים בה יעד ראוי לעשייה חלוצית נעלה הנאמנה לערכים דמוקראטיים, כמו גם מדינה שניתן להתגאות בה.

הדור הצעיר בקרב יהודי התפוצות מתעב את הכיבוש, ועוד יותר מכך – סולד מהעימותים האלימים החוזרים ונשנים ללא קץ מול הפלסטינים. רבים מהם חשים מבוכה ממדיניותו של נתניהו, בראותם את עצמם שייכים למסורת שלטונית של שוויון, יושר והגינות, בעלת מערכת מוסרית תקינה.

האירוניה היא בכך שישראל, אשר נוסדה על מנת להעניק מענה אולטימטיבי לביטחונו ולרווחתו של כל יהודי באשר הוא, הופכת עתה למעמסה ולמיאוס על רבים מבני עמה היא.

יהודים המתגוררים בישראל, ובייחוד אלה שמחוצה לה, מוצאים עצמם נקרעים בין שאיפתם לעמוד לצדה בכל עת, לבין מוּדעותם לעובדה כי הכיבוש הוא אם כל חטאת.

מטרידה עוד יותר היא העובדה כי עשרות אלפי תושבים היגרו מישראל במהלך השנים האחרונות, בהיותם עדים למדינה המאבדת את רצונה להתקיים. הם חשים נבגדים מאי יכולתם של ראשיה – או אי-רצונם – להמשיך בדרכם של האבות המייסדים, אשר שאפו לבנות אומה חזקה, מכלילה וצודקת, החיה בשלום ובהרמוניה עם שכניה.

ישראלים רבים פטרו עצמם מלחיות עם מנהיגים מושחתים בעלי רעב לכוח שאינו יודע שובע, המוכנים להקריב בקלות רבה מדי את רווחתם של בני עמם בעבור בצע הון ושלטון. האם ייפלא אפוא, שאותם ישראלים אבדו תקווה, ועתה כל רצונם הוא להימלט מאותה מדינה שבעבר היו מוכנים למות למענה?

הם, ואני ביניהם, לא מסוגלים לתפוס כיצד הסטאטוס קוו עם הפלסטינים יכול להישמר או "להתנהל" מבלי מעשי אלימות חוזרים ונשנים שרק ילכו ויגברו, בהפכם את החיים בישראל לגיהינום צרוף, כפי שרק לא מזמן היינו עדים לו על בשרנו במלחמתה של ישראל נגד חמאס.

באופן אירוני, עם כל פגמיו ותכונותיו הפנאטיות, נתניהו עדיין עשוי להוביל לקראת שינוי דינאמיקת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עליו לשבת ולהרהר בינו לבין עצמו, ללא "העזר כנגדו" – אשתו, אשר תשוקתה לכוח אינה יודעת גבולות – ולשאול את עצמו היכן ישראל תמצא את עצמה בעוד עשר או חמש עשרה שנים, אם המצב הנוכחי ימשיך להעלות מוגלה.

ייתכן שעליו לחשוב גם על טיב המורשת שהיה רוצה להותיר לדורות הבאים.

האם נתניהו שואף להותיר אחריו מעצמה כובשת החיה על חרבה; מדינת קסרקטין שנשלטת בידי גרעין דתי ימני-קיצוני פנאטי; מבודדת בין העמים וללא בנות-ברית; מאוכלסת בתושבים יהודים תלותיים; בעלת עתיד עגום ופגיעה יותר מאי פעם, בעודה מאבדת את הסיכוי האחד ויחיד שניתן לעם היהודי להתרומם מעל לאפר השואה?

או מנגד, האם תהיה זו מדינה שיש בה כל מה שנחוץ להיותה אור גדול לכל העמים?