מו"מ בצל סוגיית הפליטים הפלסטינים

אחד מנושאי הדיונים הסבוכים ביותר במו"מ הממושך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו בעיית הפליטים הפלסטינים. אף על פי שבמגעים קודמים – בשנת 2000 ובין השנים 2008-9 – הסכימו הצדדים על אפיונים מסוימים שיאפשרו רק למיעוטם (בין 25,000 ל-30,000) לשוב לישראל, ההסכם נכשל בהיותו קשור לסוגיות קונפלקטואליות אחרות, ובראשן נושא ביטחונה הלאומי של ישראל. מאז, התעקשותה של ישראל על שמירת זהותה היהודית של המדינה, כמו גם שינויים דמוגרפים בשטח, רק מכבידים על שובם של מספר כלשהו של פליטים, ואף קוראים תגר על עצם העיקרון של זכות השיבה בכלל.

בעיית הפליטים נידונה בדרך כלל ע"פ הקשרה לצו המוסרי של "זכות השיבה", בהתבססה על שיפוט סובייקטיבי של נכון ולא-נכון. הנסיבות שגרמו ליצירת הבעיה עצמה, כפי שנצפות מנקודות המבט השונות של הישראלים ושל הפלסטינים, הטילו את צילן הכבד עם עיצוב שתי תפיסות מנוגדות לחלוטין ביניהן.

מנקודת המבט הפלסטינית, ישראל פתחה במבצע גירוש שיטתי ותוקפני ממכורתם של קרוב ל-800,000 פלסטינים, מייד עם כינונה של המדינה במאי 1948. אירועים אלה טבועים עמוק בזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני כ"קטסטרופה" (הנכּבּה). כאמור, הסצנריו הזה מלווה את הנפש (psyche) הפלסטינית לאורך כל השנים, ואף הלך והתעצם באמצעות הטפותיהם העקביות והשיטתיות של מנהיגיהם על מנת להנציח את מצוקת בני עמם, כמו גם של העולם הערבי כולו אשר השתמש בפליטים לשם הסחת הדעת מצרותיהם מבית. מה שהחמיר ביתר שאת את מצב הפליטים הוא מעשי התוקפנות החוזרים ונשנים בין שני הצדדים, במיוחד לאחר מלחמת 1967 אשר יצרה גל חדש של פליטים. יתירה מזאת, מבצעי ההתנחלות הישראליים נתפסים בעיני הפלסטינים כמדיניות מתוכננת היטב על מנת לשלול מהפליטים כל סיכוי לשיבתם לחלקת אדמה פלסטינית כלשהי. שישים וחמש שנה אחרי, הפלסטינים עדיין תופסים את זכות השיבה כצו מוסרי אשר גובר על כל שאר השיקולים, מבלי להתייחס למכלול השינויים במציאות.

ישראל חלוקה על הנסיבות שגרמו לבעיית הפליטים כפי שמבוטאות בצד הפלסטיני. מנקודת מבטה היא, תכנית החלוקה של האו"ם היוותה את ההכרזה על כינונה של מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית. הישראלים קבלו את התכנית, הפלסטינים דחו אותה ושבע מדינות ערביות פלשו לארץ שזה אך נולדה, והובסו. יתר על כן, ישראל טוענת שמדינות ערב קראו לפלסטינים לעזוב את בתיהם ולהתרחק מסכנת המלחמה שפרצה ב-1948, בהבטיחן את שובם למקומותיהם מיד לאחר ניצחונן המיוחל על הישראלים. העמדה הישראלית מתבססת באופן כללי על העובדה שבזמנים של מלחמה בני אדם רבים הופכים לעקורים ומתיישבים במקומות אחרים, במיוחד כשהמצב בארץ מוצאם משתנה באופן כה דרמטי. זאת ועוד, ישראל מדגישה את העובדה כי שובם של מספר משמעותי של פליטים פלסטינים לכל מקום שהוא בתוככי ישראל יכחיד את זהותה היהודית של המדינה. איך שלא יהיה, התביעה לזכות השיבה מבוססת על החלטה 194 הבלתי-מחייבת של העצרת הכללית של האו"ם (UNGA), משנת 1948.
בחיפוש אחר פתרון קביל, יש כמובן לקחת בחשבון מספר גורמים מכריעים:

ראשית כל, שני הצדדים יצרו חשבון היסטורי מוטה שמתאים לטענותיהם בנפרד לגבי מה שלמעשה זירז את האקסודוס הפלסטיני. בעוד ישראל טוענת כי הארצות הערביות עודדו את הפלסטינים לצאת, הם עצמם מתעקשים על כך שהעזיבה נכפתה עליהם בידי ישראל;

שנית, בעוד שלמעלה מ-700,000 פלסטינים ברחו ב-1948, "מספרם" ע"פ ארגון אונר"א (UNRWA) תפח לכמעט חמישה מליון מאז ועד היום. הסטאטוס המשפטי של פליט יוחס כהנחלה מאב לבן, היכן שגם לאונר"א וגם למדינות ערב היה אינטרס בשימורו;

שלישית, בעוד שהרשות הפלסטינית מודעת לכך כי ישראל לעולם לא תסכים לשובם של מספר משמעותי של פליטים, עדיין היא ממשיכה לטפח את הרעיון כי לפליטים הפלסטינים קיימת זכות מוּלדת בלתי חדירה לגורם הזמן;

רביעית, במהלך שיחות השלום שהתקיימו בשנים 2000 ו-2008, הפלסטינים הביעו הסכמתם למתן פיצויים לכ-25,000 פליטים למטרת איחוד משפחות, בהתעקשותם על כך כי "עקרון" זכות השיבה יקודש בכל הסכם שלום שיושג. ישראל דחתה זאת בטענה כי סעיף כזה יותיר חלל פתוח לכל דרישות עתידיות. בכך היא קיבעה את הכלל כי, שימור-עצמי חייב להתעלות מעל לצו המוסרי של זכות השיבה, אם יש בזה ממידת הצדק ואם לאו.

ליאו שטראוס, פילוסוף נודע של הפוליטיקה, ציין כי סיטואציה קיצונית הינה זו כאשר "עצם קיומה או עצמאותה של חברה מצויה בסכנה… ייתכנו קונפליקטים בין מה שחיוני לשימורה העצמי של חברה לבין דרישותיו של צדק חלוקתי וחלופי. יחד עם זאת, אך ורק במצבים כאלה ניתן להצדיק את התפיסה כי בטחון הציבור הוא בראש הסולם של החוק [הדגשה שלי]" (תרגום חופשי מ:Natural Right and History, p. 160). זכות השיבה אכן תמשיך להוות מכשול עקרי במו"מ לשלום, אלא אם כן שתי ההנהגות – הישראלית והפלסטינית כאחת – יכירו בשינויי המציאות אשר אפשרו את עצם המהלך להשגת פתרון.

מתווה לפתרון

ברור כי מצוקתם האנושית של הפליטים הפלסטינים חייבת להגיע לקיצה; יש להתייחס לזכויותיהם על פי מידת הצדק באמצעות יישובם מחדש ומתן פיצויים. כל הצדדים המעורבים בעניין – הפלסטינים, ישראל, מדינות ערב, ארה"ב ואירופה – חייבים להשיג פתרון, לא רק למען הפליטים עצמם כי אם גם לטובתם הם ולאינטרסים הלאומיים של שני הצדדים הישירים של הסכסוך. עבור ישראל קודם כל, השגת הסכם עם הפלסטינים נעשית יותר ויותר דחופה: בידודה ההולך ומחריף בעולם, חששותיה מהגרעין האיראני, דאגתה מהמצב הנפיץ בסוריה והשינויים הדמוגראפיים המהירים שמתחוללים בקרב האוכלוסיות, שהם לטובת הצד הפלסטיני – כל אלה ועוד משכנעים יותר ויותר ישראלים כי הגיע הזמן להביא לקץ הסכסוך.

בדומה להסכמים מותנים קודמים, על ישראל להרשות התיישבותם של בין 20,000 ל- 25,000 פליטים בתוכה במהלך תקופה של כחמש שנים, וזאת בגדר המסגרת לאיחוד משפחות. בנוסף, עד כמה שזה אולי נראה הזוי כיום, ישראל צריכה להשאיר בשלמותן מספר לא מבוטל של התנחלויות, כמחווה של רצון טוב כלפי הרשות. בסופו של דבר, ישובים אלה יתרוקנו מתושביהם היהודים (באמצעות הסכם עם הרשות הפלסטינית) ואת מקומם יתפוס מספר מוסכם של פליטים. יתר על כן, ישראל אף תוכל להציע סיוע טכני ולוגיסטי לפלסטינים, ובתרומה ישירה מעין זו היא תוכיח את גדולתה האמיתית במימוש ההסכם.

שנית, רובו המכריע של הפלסטינים שואף להשתחרר מהכיבוש. הן הרשות הפלסטינית והן הנהגת חמאס מודעים היטב לתחושות ציבוריהם בנושא זה, אך זמן רב מדי נקטו בעמדות קיצוניות שנגדו את שאיפותיו של הפלסטיני המצוי. גם הם מבינים כי זמנם אוזל ועליהם לספק לפליטים עתיד מבטיח, תקווה והזדמנויות, ומעל לכל לשקם את כבודם הרמוס. על מנהיגי הרשות לשנות באופן הדרגתי אך עקבי את הרטוריקה המקובלת עד כה, ולהדגיש כי הפליטים אכן יוכלו לממש את זכות השיבה למולדתם – בגדה המערבית ובעזה, במדינת פלסטין העצמאית שקמה לתחייה. פלסטינים רבים מודעים לעובדה כי זכות השיבה צומצמה יותר לעניין עקרוני מאשר לאפשרות מעשית, וזאת בתנאי שההבטחות ליישוב מחדש ומתן פיצוי הינן מהימנות.

שלישית, יותר מכל זמן אחר בעבר, כמעט כל המדינות הערביות הגיעו למסקנה שהמשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחבל באינטרסים הלאומיים שלהן, והן אינן תופסות יותר את ישראל כאויבן המושבע. יתר על כן, מוטרדות מהתגברות האסלאם הקיצוני שסוחף את המזרח התיכון, ושאפתנותה של איראן לרכישת נשק אטומי, מדינות אלה מיחסות משקל רב יותר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לשם התקרבות לישראל, גם כגורם מרכזי לשימור היציבות האזורית. זה מסביר ביתר שאת את תמיכתן בממשל האמריקאי במאמציו לקדם את שיחות השלום בין שני הצדדים. פתרון כזה חייב להיות עקבי להחלטת האו"ם 242 משנת 1967, הקוראת "להשגת פתרון צודק לבעיית הפליטים", כמו גם ליוזמת השלום הערבית, הקוראת גם היא ל"פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים". יחד עם זאת, עם קימומה של המדינה הפלסטינית החדשה על מדינות ערב לספק תמיכה לוגיסטית וארגונית לקראת קידומו של נרטיב חדש המתייחס ל"זכות השיבה".

רביעית, לארצות אירופה ישנו אינטרס מיוחד בסיומו של הסכסוך ארוך השנים בין ישראל ופלסטין; רוב אספקת הנפט לאירופה מיובא מהמזרח התיכון, ומפאת קרבתן הגיאוגרפית הן בעלות אינטרס ברור ביציבות האזור כולו. במהלך השנים אירופה מלאה תפקיד משמעותי בסיוע לפליטים הפלסטינים, ואף הייתה התורמת הגדולה למען שיקומם, בריאותם וחינוכם. אין ספק כי אירופה מתאימה באופן שלא משתמע לשתי פנים לעמוד בראש הסיוע העולמי שיעניק את המשאבים הכלכליים והפינאנסים הנדרשים – עד לכדי 10 ביליון דולר – על מנת לאפשר את יישובם מחדש של הפליטים ואת עלות הפיצויים.

חמישית, האינטרס האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון הינו חשוב ביותר, וממשלים אמריקאים התמידו בניסיונותיהם הבלתי נלאים לשכנע הן את הישראלים והן את הפלסטינים להגיע להסכם שלום ביניהן. הודות לחשיבותה ולהשפעתה, מלבד יכולותיה לגיוס הממון הדרוש לכל פתרון שהוא, שני הצדדים רואים את ארה"ב כפוסק האולטימטיבי שיוכל לתרום באופן הטוב ביותר לפתרון בעיית הפליטים, וכמי שתמשיך למלא תפקיד מרכזי ביישובם מחדש ובפיצויָם במסגרת הסדר שלום כולל.

בצומת זו של תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך מעט נותר לדמיון. המציאות המרה או המתוקה של דו-קיום היא פה לעולם ועד, ופתרון לבעיית הפליטים הינו אפשרי כעת. הגיע הזמן לסיים את הסאגה הזו ולשקם את כבודם כבני אדם.