על הפלסטינים להתעורר למציאותם המרה

אף על פי שסקרים חוזרים ונשנים בגדה המערבית ובעזה מראים כי רוב הפלסטינים תומכים בעקביות בפתרון שתי המדינות, הרי שהנהגתם נכשלת באופן מחפיר בהפקת לקחים מתמיכה גורפת זו. במקום זאת פתח, חמאס ופלגים קטנים אחרים עסוקים מזה עשרות שנים במאבקים פנימיים בלתי פוסקים, באינטריגות פוליטיות, במעשי שחיתות ובעימות אידיאולוגי עיוור, בעודם מזינים את בני עמם במידע שקרי על ישראל ובפזרם הבטחות שהם עצמם יודעים שאינן ברות השגה. השאלה היא: כמה זמן עוד צריכים הפלסטינים לחיות עם תחבולות, השפלות ובזיון של כיבוש, לפני שמנהיגיהם יתעוררו למציאות הגורסת כי שלום ישראלי-פלסטיני מחייב ויתורים משמעותיים, מהימנות בלתי מתפשרת ומחויבות בלתי מעורערת לשלום בר קיימא?

למרות שנשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הוכיח להיטות ועקביות בגישושיו לקראת הסדר, גם הוא עצמו נותר שבוי בנרטיב הפלסטיני רב-השנים בהתעקשותו על, בין השאר, "זכות השיבה של הפליטים", אשר לחלוטין אינה קלף מיקוח עם כל ממשלה ישראלית שהיא. בה בעת, חמאס ממשיך לשלול את קיומה של ישראל, בידעו היטב כי איום ממשי על ישראל יהווה סכנה אמיתית לו עצמו. כדוגמא, חאלד משעל, ה"גורו" הפוליטי של חמאס, הכריז בעזה בדצמבר האחרון כי: "פלסטין היא שלנו מהנהר עד הים ומהדרום עד הצפון. לא יהיו שום ויתורים על שעל אדמה כלשהו".

פלסטינים וישראלים רבים פוטרים הכרזה כזו בטענם כי היא איננה יותר מהצהרה פוליטית המיועדת לצרכים פנימיים. אפילו אם זה כך, הרי שבקרב רוב הציבור הפלסטיני תחושות האנטי והשנאה לישראל
נוטות להתחזק כתוצאה מהצהרות מסוג זה. זאת ועוד, לישראלים בעלי נטייה ימינה מהמרכז אמירה כזו מספקת תחמושת נוספת להצדקת שליטתם על השטחים והרחבתם, ובכך להחמיר את המצב הקיים לשני הצדדים גם יחד. העובדה כי משעל, בראיון מוקדם יותר עם העיתונאית כריסטיאן אמאנפור, אמר: "אני מסכים למדינת פלסטין לפי גבולות 1967 עם ירושלים כעיר הבירה, יחד עם זכות השיבה", גורמת לאי-שקט אצל הישראלים אשר רואים בחמאס גוף טרוריסטי חסר תקנה שנחוש להרוס את ישראל.

הנשיא עבאס, לכוד במעגל זה של חוסר אחריות ותוצאותיו ההרסניות של הנרטיב הקולקטיבי הפלסטיני, אך ללא ספק שואף להשיג הסכם שלום המבוסס על גבולות 67', הנו למצער קרבן של הרטוריקה הצורבת והמעשים האלימים שמקדמים מנהיגים פלסטינים מיליטנטים וחסרי אחריות. בעקבות ביקורו בעיר צפת בנובמבר 2012, הואשם עבאס באופן גורף ע"י פלסטינים מכל קצות הקשת הפוליטית, כשאמר: "בקרתי בצפת פעם אחת בעבר אך ברצוני לראותה. זוהי זכותי לראות אותה אך לא לגור שם". בהתייחסו לקו הגבול מלפני 67' כפי שמקובל בעולם כולו, הוא המשיך ואמר: "עבורי פלסטין עכשיו היא גבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים. זה עכשיו ולתמיד… זוהי פלסטין עבורי. אני פליט, אך אני מתגורר ברמאללה. אני מאמין שהגדה המערבית ועזה הן פלסטין ושאר החלקים הם ישראל". אומץ לבו של עבאס מעורר הערצה, אך לצערנו אין לו תמיכה בקרב בני עמו, ולא המנדט הנחוץ לשינוי התפיסה הנפוצה בנושאים כגון "זכות השיבה", אשר במשך עשרות שנים הלכה ונטמעה בנפש הקולקטיבית של העם הפלסטיני, למרות העובדה שלא תתגשם לעולם.

וגרוע מכך, הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה ממשיכים לאפיין את ישראל כאויב האולטימטיבי, ומפיצים את זה בבתי ספר ובקרב קהלים רבים. מלבד זאת אין הם מציעים דבר, אלא סיסמאות ריקות מתוכן ותקווה כוזבת הן לצעירים והן לזקנים שחורבנה המוחלט של ישראל קרב, בעוד שהמציאות הקיומית העלובה של מיליוני פלסטינים נמשכת ללא קץ וללא מוצא.

הצלחת הרשות הפלסטינית בהשגת מעמד של מדינה משקיפה באומות המאוחדות, יחד עם עליית מדרגה מבחינה פוליטית של חמאס מאז ההתלקחות האחרונה בעזה במבצע "עמוד ענן" עם ישראל, תוך כדי ניסיונות הקרבה בין שני הפלגים הנצים להרכבת ממשלת אחדות, מזמנים לחמס הזדמנות רבת ערך לנטוש את דרך ההתנגדות האלימה מעמדת כוח טובה יחסית. איך שלא יהיה, במידה ושיחות האיחוד תחת הנהגתו של עבאס אכן יצלחו, אל לו לפנות לישראל עד אשר "הממשלה הפלסטינית המאוחדת" תתחייב לאי-אלימות על מנת להשיג הסכם שלום.

הגוף הקולקטיבי הפלסטיני צריך להפגין את מחויבותו לפתרון הסכסוך בדרכי שלום. עליו להגביר את מאמציו להוכחת מהימנותו בפני הציבור הישראלי. אכן, אפילו ממשלות ליברליות\מרכז בראשות ברק ואולמרט לא יכלו להגיע לידי הסכמי שלום מפאת חוסר האימון שלהם בפלסטינים, ואי נכונותו (של הצד הפלסטיני) לחתום על הסכם סופי והסדרי קבע שיביאו לסיום הקונפליקט. הישראלים מצביעים לעבר יאסר עראפאת אשר סירב לעשות זאת, כשנקרתה ההזדמנות לכך בקמפ דייויד בשנת 2000.

כמו שהישראלים חייבים להפסיק את מיזם ההתנחלויות כדי להוכיח את מחויבותם לפתרון שתי המדינות, כך גם על הפלסטינים להוכיח לישראלים כי אין בכוונתם להביא לידי חיסול מדינתם. פה מונחת הדילמה המרכזית, אם כי אין זה מכשול שלא ניתן להתגבר עליו. מצד אחד, הציבור הפלסטיני הורגל לראות את ישראל כתופעה זמנית וחולפת שחיסולה הוא בלתי נמנע, ובסופו של דבר הסבל המתמשך והקרבנות הרבים יזכו לגמול נאה. יחד עם זאת, לא נראה כי יום גאולה זה יגיע בקרוב, אם בכלל. בינתיים ישראל ממשיכה בהתפשטותה בשטחים ובבניית התנחלויות חדשות והפליטים הפלסטינים ממשיכים לדעוך במחנות, בעוד מנהיגיהם מעודדים אותם לקורבנות נוספים, כאילו שלושה דורות של סבל אינם מספיקים.

חאלד משעל, ראש ממשלת החמאס הנייה ונשמות אבודות אחרות, ממשיכים להטיף למולך המוות. עליהם לדעת כי אין תהילה במות קדושים, אין גאולה במוות, אין תקווה באשליות ואין עתיד באידיאולוגיה שאבד עליה הכלח. הגיע הזמן שהפלסטינים יתקוממו נגד השיגעון והכזב של אלה הקרויים מנהיגיהם אשר הוליכו אותם שולל למען האדרת שמם הם, וכל זאת במסווה של עשייה למען מטרה נעלה. אמת והגינות אנושית אבדו לפנאטים, לפלסטינים המיליטנטים וצמאי הדם ששדדו מבני עמם חיים של כבוד.

העם הפלסטיני חייב להחליט האם ברצונו לחיות בשלום ובחרות, או שמא ברצונו להמשיך את הייאוש 65 שנים נוספות. ישראל היא מציאות; היא קיימת ותמשיך להיות קיימת עד כמה שהעין משגת. רק שלום אמיתי ומתמשך יביא לסיום חוסר הכבוד והמחסור, ורק הוא יוביל את הדרך לעתיד משגשג שהפלסטינים ראויים לו. כפי שעודדתי את הקהילה האקדמית וארגוני סטודנטים בישראל להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים ולהתקומם נגד מנהיגיהם הטועים, כך אני מאמין כי הגיע הרגע שצעירים פלסטינים יקחו חלק בפעילות שוחרת שלום באמצעות אי-ציות אזרחי, וידרשו ממנהיגיהם להביא לקץ הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויפסיקו להונות את הציבור בהבטחות חסרות שחר. לנשים הפלסטיניות יש חשיבות מיוחדת,
באם תהיינה נחושות להוביל הפגנה שקטה נגד הסטאטוס קוו המנוון והמחליש, בדומה להפגנות המחאה שאורגנו בזמנו ע"י נשים קתוליות ופרוטסטנטיות בצפון אירלנד, ובסופו של דבר סייעו ליישוב הסכסוך האלים שם.

הגיע הזמן שצעירים פלסטינים, במיוחד אלה המשויכים לחמאס, ילמדו מדמויות היסטוריות כגון גאנדי, מנדלה (לאחר שזנח את דרך המאבק המזוין) ומרטין לותר קינג אשר נטשו את המאבק האלים כמכשיר להשגת מטרות פוליטיות, וארגנו המוני בני אדם שהכריזו על זכותם לחיים של הגינות אנושית, עתיד טוב יותר וכבוד. הגיע הזמן שצעירים פלסטינים חפים מפשע יזכו לתחושת שייכות ולמטרה בחייהם, שיחושו מוגנים ובטוחים על מנת לגדול כגברים ונשים משוחררים, תוך הגשמת מלוא הפוטנציאל שחברה חופשית מאפשרת. הגיע הזמן לזנוח את ההשענות על הדת כמכשיר לשעבוד ולשליטה; אם כבר, ניתן להשתמש בכלי זה לשחרור, ולהציע הדרכה לחיים טובים ומלאים יותר. הנשיא עבאס, המנהיג המתון והאמיץ מכל המנהיגים הפלסטינים עד כה, זקוק לתמיכת הציבור שלו למתן כסוי פוליטי ולמנדט הנחוץ לביצוע וויתורים הכרחיים למען השלום. במעשיו אלה הוא יאלץ את ישראל למצוא גם היא מסלול לפתרון אמיתי ובר קיימא לשתי המדינות.

לסיכום הניתוח המובא לעיל, כל הצדדים – מהמיליטנטים ועד למתונים – חייבים להגיע להחלטות מכריעות כדי למנוע עימות מסוכן עם ישראל, שממנו שום צד לא יצא נשכר. המצב כפי שהוא כיום נמצא בנקודת השפל הגרועה ביותר, בכך שמאפשר למיעוטים קיצוניים לנהל את סדר היום הפוליטי לפי ראות עיניהם, תוך התעלמות מהקולות המתונים.

הכרחי, לכן, שהפלסטינים יתחילו לפתח תרבות של אי-ציות אזרחי יחד עם התנגדות קולקטיבית בלתי-אלימה. עליהם לדרוש את האמת מפי מנהיגיהם, ולא להוות יותר טרף קל לציניות ולשיח כפול-הפנים של מנהיגים מיליטנטיים אשר רכבו אל גב עמם במשך תקופה כה ארוכה, בשם מטרה נואלת.