רצח בשמו של האל

למרות ההבדלים התרבותיים בין היהדות, הנצרות והאסלאם והפרשנויות השונות, האל הנערץ על מחמד הוא אותו אלוהים שתקשר עם אברהם ושאליו התפלל ישו. האמונה גורסת כי זה אותו אל יחיד אשר גילה את הערכים הנשגבים שהופצו לשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. אי לכך, אין זה קשה לתמוך בכל לב בדתות אלה אשר מבטאות צווים מוסריים לאורך מאות רבות של שנים.

כלומר, למרות מחלוקות ועימותים רבים מספור, ביסודה נוצרה הדת על מנת לעודד שלום ואחווה, בעודה מספקת הכוונה מוסרית שמטפחת את החיובי האינהרנטי בקרב האנושות, ובהקרינה ישות עליונה נדיבה ואוהבת. במתן קול לאמת זו, איינשטיין אמר בזמנו כי ללא דת, היה המדע 'צולע'. לטענתו, המדע מסוגל למדוד ולחזות אירועים, אך אינו יכול לספק עצה ישירה לגבי מה נכון ואינו נכון, בעוד שהדת יכולה להציע הכוונה להתנהגות מוסרית. בהתחשב באתגרים הבלתי נלאים למען הישרדות אנושית בעולם עוין, ניתן להבין את העובדה שהממסד הדתי שומר על שתיקה בעתות מלחמה, או כשניסיון להשגת שלום וקירוב לבבות נכשל.

מלחמות העולם שהתרחשו במהלך המאה ה-20 לא נבעו ממניעים דתיים, כי אם מאינטרסים חילוניים לחלוטין – פוליטיים, גיאוגרפים וכלכליים. ועדיין, ששה מליון יהודים הושמדו באירופה כתוצאה ממאות שנים של מסרים אנטישמיים שבעבעו בלב הנצרות של ימי הביניים.

מזמנו של מחמד, וכמעט 1300 שנה אחריו, האסלאם נהל מלחמות דת נגד אוכלוסיות שלמות כשהוא כופה עליהן להתאסלם (היוצאים מן הכלל היו היהודים והנוצרים, המוכרים כ"אנשי הספר"), כאמצעי להפצת האמונה האסלאמית. המענה הבולט להתפשטות האסלאם התגלה בדמותם של הצלבנים, בין המאות ה-11 וה-13.

הסכסוך הערבי-ישראלי, שלכאורה נלחם על טריטוריה, מכיל בתוכו מרכיב דתי רב-עוצמה, ובאופן מיוחד בכל הקשור לירושלים שאלפים נהרגו למענה – ומי יודע כמה עוד ייהרגו – באם לא יימצא פתרון של שלום לסכסוך הדמים. בכל המקרים, התעוררויות חוזרות ונשנות של אמונות דתיות רק העצימו את תחושת הזכות לאדמותיו ולעושרו של האחר. ופה נדרשת השאלה: מאיזה חומר באמת עשויה הדת? הן כל הסכסוכים ההיסטוריים שהתרחשו בעולם – על אלימותם וזוועותיהם שנגרמו כתוצאה מקנאות דתית – מכילים את מעשי הזוועה המחרידים ביותר נגד האנושות. מנקודת מבט היסטורית, מלחמת דת הינו סכסוך שמלובה ומתודלק ע"י מגוון של זהויות דתיות. בעוד שטכנית פחות מעשרה אחוז של המלחמות בכל הזמנים היו מלחמות דת, הרי שמכל האחרות מעטות בלבד לא כללו או גלמו בתוכן אלמנטים רליגיוזיים או רגשיים.

באותה מדה בה אנו תומכים בתורות המוסר של הדתות, כך גם וביתר שאת, עלינו להוקיע ביחד וברוב קולות את אותם דוברים ושליחים שמינו עצמם לנציגי האלוהות עלי אדמות, בעוד הם-הם מחרחרי המלחמה בשמו של האל. כי עד אשר נבין שאל רחום וחנון זה, אוהב-שלום ומטיב שכמותו מצווה על מאמיניו להרוג זה את זה בשמו, אין אלא להגיע למסקנה כי הדתות הן מושחתות-סדרתית וגורמות לילדי האל לשלוח יד האחד בנפש רעיהו. באופן אירוני, לעתים קרובות נוצר קונפליקט בתוך הדתות עצמן יותר מאשר ביניהן. כיום אנו עדים להתפרצויות טינה של מאות בשנים אשר הוזנה ע"י רדיפות ממושכות בין הסונים והשיעים המוסלמים.

הקרע הסוני-שיעי התרחש עם מותו של מחמד בשנת 632, כשהתחזקה אי-הסכמה לגבי המשכיות הסמכות הדתית העליונה. בעקבות רצח חוסיין (בנו של עלי ונכדו של מחמד) חלה התפצלות מכרעת בקרב בני הקהילה המוסלמית. למרות זאת, מתחים בין סונים ושיעים נסובים בדרך כלל סביב סוגיות פוליטיות ופחות מסיבות תיאולוגיות גרידא, אע"פ שאמונות דתיות צצות תדירות על פני השטח ומעוררות זעם ועוינות. בין השנים 1736-1501 – בתקופת הסאפאביד (Safavid era) – המרת דת שיטתית מהסונית לשיעית באמצעות כפייה הייתה נפוצה, כמגמה לשינוי המאזן הדמוגראפי בין שתיהן; אלה שסירבו הסתכנו בחייהם.

מהפכת 1979 באיראן, שבעקבותיה עלו השיעים לשלטון (יחד עם שאיפות להגמוניות אזוריות), העמיקה ביתר שאת את המתח בין שני הפלגים. רדיקאליזציה נוספת של המגמות השיעיות התרחשה בעקבות פלישת ישראל ללבנון ב-1982 ובייסודו של ארגון חיזבאללה, הזרוע הצבאית של השיעים. בעוד שהסוני והשיעי הסבירים יכלו לחיות ביניהם בשלום יחסי, הרי שהחלוקה התיאולוגית אפשרה משטר רודני במתכונתו של סאדאם חוסיין, על מנת לגרום להחלשת השיעים ולהפכם לבלתי אנושיים. מלחמת עיראק ב-2003, שכתוצאה ממנה עלה הרוב השיעי לשלטון, הציתה סכסוך דמים בין השיעים לבין הסונים אשר ממשיך עד היום הזה.

אינטרסים מנוגדים בין איראן השיעית לבין תורכיה וערב הסעודית הסוניות הפכו את סוריה לשדה הקרב של שני הפלגים הללו, בהעמיקם יותר מאי פעם את הקרע ביניהם. למרות שלסונים ולשיעים כאחד יש הסכמה גורפת לגבי סמכותו העליונה של הקוראן, עדיין הפלגנות העדתית חיה ובועטת ומהווה מקור לאי היציבות במזרח התיכון, בהותירה מאחוריה ירושה עקובה מדם העוברת כחוט השני מדור לדור. ילדים, במיוחד אלה משוללי הזכויות ומחוסרי ההשכלה, הופכים לנמעניהם האפקטיביים של תורות המוסר הנדרשות באסלאם, אך יחד עם זאת גם מטרה נוחה לקיצוניות דתית המקדמת סכסוך עדתי אין-סופי. חלק מהבעיה טמונה בקודיפיקציה הפתוחה לכל פרשנות-שהיא של תפיסות דתיות; ציבור ממורמר משולי ההירארכיה החברתית הנו פגיע במיוחד לפרשנויות קיצוניות בעלות אופי אלים באסלאם. בדרך זו, למשל, התפיסה 'אל תרצח' תבטא את ההפך הגמור ממשמעותה המקורית; בעוד שבעבר הדת שללה אלימות, הרי שעכשיו אלימות ומוות מתקשרות לרעיון של מות קדושים. ועדיין, המצב במזרח התיכון הנו חמור בהרבה.

כאשר מאמינים אדוקים משתמשים בשפה הדתית על מנת להסביר ולנמק התרחשויות בחייהם, דבריהם על פי רוב באים לידי ביטוי באופן אמוציונאלי, ולא רציונאלי. יתרה מזאת, אם המסלול להגדרה-עצמית מבוסס לחלוטין על אמונה דתית, אזי תגובות רדיקאליות למצבים קיצוניים של חולשה – כמו בעיראק שלאחר סאדאם חוסיין ובתימן מוכת העוני – תהיינה עוד יותר משולהבות, ולכן מסוכנות. העולם הוא אחר, ואיננו יכולים יותר להתייחס לעמים שלמים כאל אוכלוסיות שניתן לכבשן או לשנותן: לא מבחינה דתית, לא כלכלית ולא פוליטית.

על האמונות המונותיאיסטיות לאמץ מיידית את מורשתן האתית, ולהתנער מהשקפותיהן המיושנות על האלוהים, בהכירן בכך כי האנושות המציאה לכל ארכה אלפי אֵלים. כל האלים הללו, ללא יוצא מן הכלל, הינם שיקופים של בני האנוש שהמציאו אותם ואת תנאי החיים שהביאום ליצירתם. במלים אחרות, הדתות עולות כפורחות מבחינה רוחנית כשמאמצות אל חיקן את רוחו של האל המתגלם בעצם ציוויו האתיים, אך נכשלות לחלוטין כשהן נוטות למחלוקות שבטיות, אתניות וקנאיות, הדוחקות בזאת את מקומו של האל.

הגותו של ברוך שפינוזה (1677-1632) עשויה להיות לנו לעזר פה. איינשטיין נהג לומר שהוא מאמין באלוהים של שפינוזה. תופעת הפנתיאיזם, או הבנת האל כקוסמי, כבר הייתה מוכרת במזרח לפני הולדת שפינוזה. יחד עם זאת, הרעיון שניתן להבין את אלוהים בעזרת התודעה, המחשבה (mind), לפי אמירתו הידועה natura naturans (השתלשלות הדברים הטבעיים) – היה חדש יחסית בצד המערבי של הגלובוס. בעוד שהוא דחה את רעיון האל הפרטי 'שם למעלה', שפינוזה מזכיר לנו כי ביכולתנו לאמץ את האידיאל של 'ישות אינסופית' אשר, כחלק מעצם טבעה, יצרה באופן פאסיבי את היקום, הקוסמוס.

אף על פי שהמסורת הרבנית התייחסה לנאמר לעיל כאל דברי כפירה ונידתה את שפינוזה, אני טוען כי תיאור זה דווקא תורם לרוממות מעמדו של האל, ולא להשפלתו ע"פ תפיסת הממסד הדתי. אלוהים נשגב שכזה מעודד אמונה יותר אישית תוך הטמעת המידה הטובה באדם, איון האנוכיות וקיום 'ג'יהאד' אמיתי נגד התגובות הביולוגיות המוכרות של פחד, לחימה-מנוסה וכד', הנובעות מתחושה עמוקה של חוסר ביטחון. האנושות סבלה זמן רב מדי בשל קונספציה מונמכת של האינסופי, אשר נוצלה בקלות יתר לשיסוי איש ברעהו. שימוש מוגבר במדע ובתבונה, במיוחד בין אלה הזוכים לרמת חינוך גבוהה, עשוי למתן את התגובות האמוציונאליות והמשולהבות כלפי נסיבות מאתגרות. אין זה אומר כי ניתן לענות על הכול באמצעות גישה אינטלקטואלית בלבד, שמא נשכח את תזכורתו של איינשטיין בנוגע למגבלות האתיות.

בעוד שמסיבות מובנות העולם המערבי עוקב בחרדה אחר אירועי הדמים המתרחשים בימים אלה, בשם האל, במספר מדינות ערביות, עדיין מספר הנפגעים שם אינו מתקרב לאותם עשרות המיליונים שנטבחו במלחמת העולם השנייה בלבד, ברובם נוצרים נגד נוצרים. מוטי-שכלתנות בחברות מערביות יכולים להציג את "תרבותיותה" של המלחמה באמצעות אמנות ג'נבה וחוקים אחרים המאפשרים שפיכות דמים; אך יחד עם זאת, אין עוררין על כך שמלחמותיהם הקיפו הרס וחורבן מעל ומעבר למלחמותיהם של עמים אחרים, במיוחד בסכסוך העכשווי של מוסלמים נגד מוסלמים במזרח התיכון. כך שהשאלה עדיין נותרה בעינה: כיצד ניתן להפסיק את השימוש בדת כהצדקה לרצח?

בהבינו אלימות בהקשרה הרחב, עשוי המערב במובנים מסוימים להתרחק למעשה ממימוש יעד זה. בעוד שאין קושי בהפצת מספרם של קרבנות צבאיים בעתות מלחמה, הרי שסבלם היומיומי של מיליוני עקורים, מושפלים ומחוסרי מולדת אינו מדווח באותה קלות בכלי התקשורת שלנו. כמו כן, המערב אינו חי מתוך נקודת מבט היסטורית. בעוד שעבורנו יום האתמול הוא כבר היסטוריה, הרי שבמדינות הערביות קיימת מודעות יומיומית להיסטוריה הפכפכה של חלוקי דעות, קולוניאליזם, רודנות וגבולות שרירותיים שנכפו עליהן מצד המעצמות המערביות וגרמו לסכסוכים עדתיים ולתביעות טריטוריאליות. למרות כל זאת, העולם הערבי נותר עדין עם האתגר למידור הדת והאל, כפי שעשה זאת המערב בזמנו. אף כי אין זה מצב מושלם, עדיין הדת במערב הינה פונקציונאלית, עקבית וברוח הבחירה החופשית של הפרט. לעומת זאת, האסלאם הינו יותר מאשר סתם אמונה שיש לאמצה; הוא דרך חיים, חלק בלתי נפרד של מורשת תרבותית, ובתור שכזה הוא נותר לב-לבה של הזהות העצמית של נושאיו.

עלינו לזכור כי 60 אחוז מכלל האוכלוסייה הערבית (250 מליון מתוך סך של 422 מליון) הינו מתחת לגיל 25. הם כמהים לחרות, לחינוך, למערכת בריאות תקינה ולהזדמנויות לעתיד טוב יותר. הם מוסלמים בלבם ובהבנתם, אך אינם רוצים להיות נשלטים על-ידי רודנים חילוניים או דתיים (למרות בחירתם החופשית כביכול), כפי שבא לידי ביטוי בימים אלה של המהפכה השנייה במצרים. שאיפתם היא להיות חופשיים בעודם דבקים במסורת ובתרבות האסלאמית, תוך כדי שמירה על איזון בין חילוניות לבין אמונתם הדתית.

הדת, כפי שבאה לידי ביטוי כיום בישראל ובמידה רבה במלזיה המוסלמית ובבנגלדש, יכולה לשמש גורם ביישוב סוגיות במסגרת המשפחה, כגון נישואין, גירושין, משמורת על ילדים, מוות ומנהגי אבלות וכד'. מעבר לכך הדת אינה צריכה להתערב. אסור שתהיה לה השפעה על מדעי הרפואה, על יחסים בינלאומיים, על סוגיות בטחון לאומי כמו גם על נושאי חוץ ופנים אחרים. על הדת לעודד לשלום ללא תנאים, לקרוב לבבות, לאהבה ולחמלה בקרב כל בני האדם.

בדרך זו, עם כתיבתן של חוקות חדשות במדינות בעלות משטר מעורער כמו מצרים, לוב, תימן ואחרות, עליהן להכיר בעובדה כי שיתוף פעולה בין הדת והחילוניות הנו מרכיב הכרחי, בעוד שהשארת חוקי השריעה כסמכות משפטית הינה צעד אחורה, ולא קדימה. צעירי מדינות ערב, על מספריהם העצומים, הינם בעלי חוסן אינטלקטואלי חזק דיו כדי לדרוש השמטת הדת כמקור בלעדי להתנהלות אתית. קודים התנהגותיים נובעים מהומניזם חילוני, מכוח החוק ומדיון פילוסופי. איש אינו עומד בדרכם של אלה המחפשים בדת הנחייה פרטית, ועל זכותם זו יש להגן, אך יחד עם זאת עליהם לקבל גם את החוקים שמפרידים בין הדת למדינה. אין מקום יותר לאכיפת ציוויים דתיים על בני אדם באשר הם.

בתנאים אלה חופש הדת הולך יד ביד עם חופש הפרט, שהוא מרכזי בקידום עקרונות יסוד של אחווה, חמלה, ידידות ושלום עבור הדתות כולן. ומי יודע? אולי זה יביא לקץ ההרג בשמו של האל, דבר שמהווה בגידה בעצם בריאת הרעיון הדתי מלכתחילה.