סביבה גיאופוליטית התורמת לשלום ישראלי-פלסטיני

משתמע מהמהומה הסוחפת את המזרח התיכון כי יהיה קשה בצורה יוצאת דופן, אם לא בלתי-אפשרי, לחדש את המשא ומתן הישראלי-הפלסטיני ולהגיע לתוצאה מוצלחת. אדרבה, מחמת התנאים הפוליטיים השוררים ועלייתה המתמשכת של הקיצוניות בשתי הקהילות, חידוש שיחות השלום נחוץ יותר מתמיד, ותנאים אלו, למשעה, עשויים להעניק דחיפות נוספת בחיפוש אחר הסכם שלום. יתר על כן, להמתין להרגעת הסכסוכים הסוערים בטרם יתחדש המשא ומתן אינו מהווה אופציה. רבים מהסכסוכים האלימים הללו יימשכו שנים רבות ואף יחריפו בטרם תיווצר סביבה ידידותית יותר לחידוש המשא ומתן ברציניות.

ישנן שש סיבות בסיסיות המסבירות מדוע הסביבה הגיאופוליטית הנוכחית תורמת לחידוש המשא ומתן ומדוע התערבות בונה חיצונית כבר הפכה לתנאי בל יעבור להשגת שלום צודק עם ביטחון.

ראשית, המבוכה האזורית: בניגוד לדעת המקובלת, המבוכה הסוחפת את המזרח התיכון, התכנסותם של ריבוי סכסוכים, וחוסר-ודאות באשר לעתיד יוצרים נסיבות משכנעות התומכות בחידוש שיחות שלום. ואילו הסכסוכים האזוריים – בייחוד בעיראק, בסוריה ובתימן – מסיתים את תשומת הלב מהסכסוך הישראלי-הפלסטיני הפחות אלים כעת, הרמה הנמוכה יחסית של עימותים אלימים היא מטעה ואין לקחת אותה כמובנת מאליה. ככל שתסכולם של הפלסטינים ילך ויגבר, כך יעלה הסיכון בהתפרצות אלימה גדולה יותר, אשר ממנה ניתן להימנע. ההפרעות האלימות האחרונות בירושלים ובמספר ערים ישראליות רק מעידות על אפשרות כזו.

אף על פי שממשלת נתניהו מתכחשת לכל קשר בין הכיבוש לטירוף האלים הסוחף את האזור, רוב הישראלים והפלסטינים המתונים חוששים לאפשרות כי דאעש תמצא, אם לא כבר מצאה, קרקע פורייה בקרב פלסטינים רדיקליים הסולדים מהכיבוש הישראלי וממנהיגיהם יותר מאשר מתעבים את דאעש.

נכון שהדבר טרם בא לידי ביטוי בצורה משמעותית כלשהי עד כה, אך זה רק עניין של זמן (גם אם תובס בעיראק ובסוריה) עד שדאעש תיצור חוליות שיפעלו הן נגד ישראלים והן נגד פלסטינים מתונים.

פתיחת ערוצי משא ומתן בין הישראלים לפלסטינים תמנע התפרצות כזו, ותאפשר למדינות ערב להתמקד בסכנה המידית מדאעש ובמלחמת הפרוקסי בין הסונים לשיעים (המובלת על ידי איראן וערב הסעודית) על ההגמוניה האזורית.

שנית, נכונותן של מדינות ערב לשים קץ לסכסוך. מדינות ערב קוראות, כבר במשך יותר משני עשורים, לסיום לסכסוך הישראלי-פלסטיני המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, אשר קיבל ביטוי פורמאלי בהצעת יוזמת השלום הערבית בשנת 2002.

להוציא את מצרים וירדן (אשר חתמו על הסכמי שלום עם ישראל משלהן ב-1979 וב-1994, בהתאמה), היתר נותרות כבולות לעמדה לא לנרמל יחסים עם ישראל עד יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בצורה מעניינת, רבות ממדינות ערב במפרץ ובצפון אפריקה כבר מנהלות יחסים חשאיים (לרבות החלפת מודיעין) עם ישראל כבר יותר מעשר שנים, וכבר אינן רואות בישראל אויב אלא בעלת ברית פוטנציאלית נגד אויבותיהן המשותפות – איראן ודאעש. כפי שהם רואים את הדברים, ברגע שהשלום עם ישראל יקוים, ניתן יהיה ליצור סהר מהמפרץ ועד ים תיכון שיהווה בלוק עז נגד הסהר האיראני, הכולל עיראק, סוריה ולבנון.

שלישית, יוזמת השלום הערבית (API): יוזמת השלום הערבית עדיין מונחת על השולחן ועשויה לספק מטרייה כוללת למשא ומתן, אשר תאפשר למדינות ערב להעניק תמיכה פסיכולוגית ומעשית לפלסטינים בתהליך השלום. נוסף על כך, מאחר וישראל משתוקקת במיוחד לשים קץ לסכסוך הערבי-ישראלי, יוזמת השלום הערבית מספקת מפת דרכים ברורה לשלום בין ישראל לפלסטינים בהקשרו של שלום ערבי-ישראלי כולל. ארה"ב והאיחוד האירופי עשויים להשתמש במנופם על ממשלת ישראל גם בכדי לאמץ את יוזמת השלום הערבית, בייחוד מהסיבה כי רוב הישראלים, לרבות אנשי ביטחון בכירים, תומכים מאוד באימוץ היוזמה.

רביעית, מצבו החדש של חמאס: מדינות ערב, בייחוד ערב הסעודית, קטאר ומצרים, נמצאות כעת בעמדה להפעיל לחץ פוליטי וחומרי על חמאס בכדי לאמץ באופן פורמאלי את יוזמת השלום הערבית, אשר תספק מכנים משותפים עם ישראל באשר לעקרון פתרון שתי מדינות לשני עמים. בהתאם ליוזמת השלום הערבית, ביותר ממקרה אחד, חמאס הביע בבירור נכונות לנהל משא ומתן עם ישראל המבוסס על גבולות 1967. אין זה אומר כמובן שחמאס מוכן לעשות את הפשרות ההכרחיות להשגת שלום, אך זה כן אומר שחמאס מבין כי ישראל היא עובדה גמורה וכי הוא מחפש כעת דרכים להיענות לישראלים בתמורה להקלת המצור ולהסרתו בסופו של דבר, מה שישים קץ לכיבוש.

רביעית, העמדה האמריקנית: ייתכן מאוד שהנשיא אובמה יינטה יותר בשלב זה בקדנציה שלו להפיח רוח חדשה בתהליך השלום. אולם, הוא מבין כי כל חידוש במשא ומתן הישראלי-פלסטיני שיהיה בסגנון המשא ומתן הקודם עם תיווך אמריקני יידון לכישלון, לא רק בגלל הסיעתיות הפוליטית בישראל ובקרב הפלסטינים, אלא גם מפני שבבית הוא נאלץ להפעיל לחץ על ישראל חד-צדדית, בייחוד במהלך הקמפיין לנשיאות.

עם זאת, אובמה הצהיר במרץ 2015 כי ארה"ב בוחנת מחדש את המצב ושוקלת גישה שונה להתמודדות עם הסכסוך. לאור העובדה כי לארה"ב יש אינטרס מוסרי וחומרי בשלומה של ישראל וכי היא מחויבת לשמירתה, היא נמצאת בעמדה לעצב ולהשפיע על כל יוזמה בינלאומית להשגת אותה המטרה.

על אף העובדה כי ישראל נהנית מתמיכה פוליטית עצומה הן מהקונגרס והן מהעם האמריקני, חל שינוי מוחשי בקרב הציבור ופוליטיקאים מובילים לקראת האשמת ישראל בהמשך הסכסוך. על ידי גילוי אהבה קשוחה, ארה"ב מסוגלת למלא את חובתה המוסרית לשרת את ביטחונה הלאומי של ישראל ולשמרה כמדינה יהודית ודמוקרטית עצמאית, שהיא חלומם הכסוף ביותר של כמעט כל הישראלים.

שישית, האינטרס ההולך והעולה של האיחוד האירופי בשלום: לאור המבוכה המחריפה במזרח התיכון, האיחוד האירופי נלהב יותר מתמיד לשחק תפקיד מרכזי יותר ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אשר אותו הם תופסים כעוד נקודת התלקחות המוסיפה שמן למדורה האזורית. אירופה סובלת מרדיקליזציה אסלאמית פנימית ומתייחסת לפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני כאחד המרכיבים המרכזיים להפחתת הרדיקליזציה בבית תוך הגנת אינטרסיו הנרחבים באזור.

יתר על כן, הקהילה האירופאית כבר הסיקה את המסקנה כי אי-פשרנותה של ישראל היא מה שעומד מאחורי המבוי הסתום וכי אי-פעילות בשלב זה תהווה שירות דוב לישראל, אשר אותה הם תופסים כבעלת ברית אסטרטגית חשובה, בייחוד מנקודת מבט ביטחונית.

על אף הקמפיין ההולך והצובר תנופה של תנועת ה-BDS (חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים) ברחבי אירופה, הם מעדיפים להימנע מנקיטת פעולות מענישות נגד ישראל ללא תמיכתה של ארה"ב. עם זאת, הם נראים נחושים בדעתם לנסח תכנית פעולה משותפת בראשותה של צרפת במאמץ לשים קץ לסכסוך המשתק בן שבעת העשורים הזה, אשר עלול להתפוצץ לרעתן של בעלות בריתם באזור.

מסקירה מדוקדקת של הדברים הנ"ל עולה כי עקב אירועים אזוריים מתפתחים, הדינמיקה הגיאופוליטית המשתנה במדינות ערב, טיבם המשתנה של היחסים הדו-צדיים בין ישראל לפלסטינים, והרצון העז במערב להביא לסיום הסכסוך, התנאים כבר בשלים להשגת שלום ערבי-ישראלי כולל.

עם זאת, אין לצפות מהיו"ר עבאס ואף פחות מרה"מ נתניהו לגשת עם מסגרת לשלום שכרוכה בפשרות נחוצות.

שינוי במנהיגות יתבקש בכדי לממש זאת, אך הדבר יקרה רק תחת לחץ אינטנסיבי מצד ארה"ב והאיחוד האירופי.