אנטישמיות והאימפרטיב המוסרי של מדינת ישראל
התפרצויות מבהילות נגד יהודים הן במגמת עלייה בכל רחבי אירופה – ביטויים כגון "הרעילו את היהודים בגז" ו"יהודים נשרפים הכי טוב" נשמעים במשחקי כדורגל ובמפגשים חברתיים דומים. בעוד שאין תירוץ או הצדקה לדברי שנאה כאלו, יש עדיין לעשות מאמץ להבין מדוע זה קורה דווקא עכשיו, ובעוצמה שלא נראתה כמוה כבר עשרות שנים. דהיינו, יש להתחיל להתמודד עם הדרכים שבהן תורמים מנהיגים ישראליים באופן ישיר, ויהודים בכלל בשוגג, להתפתחות מדאיגה זו.
אף על פי שהמונח "אנטישמיות" לא נכנס לשימוש נפוץ עד סוף המאה ה-19 – כאשר גרמניה הפיצה אותו ככינוי ל"יודנהאס" (שנאת יהודים) הנשמע לכאורה כמדעי – במובן מסוים, יהודים חווים אותו כבר מאז המאה השלישית לפנה"ס. אולם, אין להסביר את העלייה הנוכחית באנטישמיות בחלק ניכר מאירופה המערבית, ובמידה פחותה יותר באמריקה הצפונית והדרומית, רק על ידי התייחסות להתמדתה ההיסטורית.
מפתה אולי לשוב להסברים מוכנים ומוכרים לאנטישמיות. היפותזה אחת כזו – אשר באופן מפליא עדיין לוקחים אותה ברצינות – הנה "תיאוריית השעיר לעזאזל", אשר על פיה היהודים מאז ומתמיד היו קבוצה שנוח היה להאשים אותה בקונפליקטים החברתיים/פוליטיים הקשים לפתירה באותה התקופה.
במחקרה המשפיע יסודות הטוטליטריות, חנה ארנדט מצביעה על הבעיה הברורה עם השקפה זו – דהיינו, כי "משתמע ממנה כי, השעיר לעזאזל יכול היה להיות כל אחד אחר" – וברגע שאנו מתחילים "להסביר מדוע שעיר לעזאזל מסוים התאים כל כך לתפקידו", יש להניח את התיאוריה בצד ולהפוך ל"מעורב במחקר ההיסטורי הרגיל – שבו אין דבר שמתגלה אלא כי ההיסטוריה נעשית על ידי קבוצות רבות וכי, מסיבות מסוימות קבוצה אחת סומנה".
התיאוריה ההפוכה, אך לא פחות פופולרית, הנה תורת "האנטישמיות הנצחית", שבה "שנאת יהודים הנה תגובה נורמלית וטבעית שההיסטוריה רק נותנת לה הזדמנות במידה רבה יותר או פחותה יותר". דהיינו, התפרצות האנטישמיות אינה מומרצת על ידי אירוע מיוחד אלא נובעת באופן טבעי מתופעה נצחית.
מה שמפתיע הוא שאף היהודים עצמם משתתפים ברעיון זה; כשם שהאנטישמי אינו רוצה ליטול אחריות על מעשיו, כך מובן שיהודים רבים אינם רוצים לשקול או "לדון באחריותם".
מה שמוסיף עוצמה לעלייה הניכרת באנטישמיות בשנים האחרונות הנו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אי-ציותה של ישראל לנורמות בינלאומיות של התנהגות, צדקנותם ויהירותם של מנהיגיה, והדמות שהם משדרים לעולם החיצון.
הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק מציין כיצד, על מנת להצדיק מדיניותה האקספנציוניסטית, ישראל משחקת משחק מסוכן עם השלכות קטסטרופליות אפשריות. ציונים רדיקליים טוענים כי, לישראל רב-תרבותית אין סיכוי לשרוד – כי, אפרטהייד, או משהו דומה לו, הוא האלטרנטיבה המעשית היחידה – ובכך מחזקים את הטיעון שנעשה בו שימוש בהיסטוריה האירופאית המוקדמת יותר נגד היהודים עצמם.
משתמע מכך כי, קיצונים בימין מוכנים להתעלם מחוסר הסובלנות המערב-אירופאית כלפי זרימתן פנימה של תרבותיות אחרות, כגון האסלאם, במידה ותתקבל זכותם לא לסבול פלסטינים. ניתן להוסיף כי, אפליה ישראלית אינה מוגבלת לפלסטינים, אלא נוגעת גם ליהודים מזרח-תיכוניים ואתיופיים.
זיז'ק צודק כשמצביע על כך כי, ישראל עושה חישוב שגוי בהחלטתה "להמעיט בערכה את האנטישמיות ה"ישנה" (האירופאית המסורתית)… כאשר האנטישמיות הישנה חוזרת למעשה בכל רחבי אירופה".
דווקא באור זה ניתן גם להבין את הברית המוזרה בין הימין הישראלי לבין פונדמנטליסטים נוצריים בארה"ב, שהם באופן היסטורי אנטישמיים אך תומכים בלהיטות במדיניותה האקספנציוניסטית: "מבקרים יהודיים של מדינת ישראל זוכים באופן קבוע לביטול כיהודים שונאי יהודים; אולם,… היהודים השונאים יהודים באמת, אלו השונאים בסוד את גדולתו האמתית של העם היהודי [הנם] דווקא הציונים הכורתים ברית עם אנטישמיים (שמרנים מערביים)."
יהודים עדיין מאמינים כי, הם "העם הנבחר", שנבחר לברית עם אלוהים. אך, מה ה"נבחרות" הזו מסמלת? הפילוסוף עמנואל לוינאס תיאר אותה בצורה הולמת: "נבחרותו של העם היהודי… תמיד נחשבת כעודף אחריות… לעתים תכופות היא מקבלת נטייה להצטיינות, יומרה לאריסטוקרטיות במובן הרע, הזכות לפריבילגיות. אולם, בחשיבה אותנטית, משמעה עודף חובות."
מושג הנבחרות מטיל אחריות מוסרית יוצאת דופן על הפרט. ישראל נחלה כישלון חרוץ בהקשר זה, שכן מעולם לא ניסתה ליישב חובתה המוסרית כלפי הפלסטינים עם תחושת ה"נבחרות" בקרב היהודים.
המנהיגות הישראלית מצליחה ללבות את אש האנטישמיות על ידי אמירות שחצניות ובלתי-אחריות, הסתה גזעית, וכו'. מנהיגות כזו מעוררת רק עוד שנאה; מנהיגים ישראליים מוסיפים להשתמש בקלישאות ונושאי דיון נדושים שאויביהם דוחים אותם ושחבריהם כבר אינם מכבדים.
השימוש בביטחון לאומי בכדי להצדיק את מדיניותה הגזענית, כולל היחס הגרוע לפלסטינים והרחבת ההתנחלויות, הפך למטרת מדיניותה הפנימית של ישראל וסיפק לאנטישמים מנה יומית של ארס נגד ישראל ועמה.
היית חושב אולי שאלו שסבלו מרדיפה כמו היהודים היו מתייחסים לאחרים באכפתיות ורגישות. קשה אומנם להתמודד עם העובדה כי, הקורבן עלול להפוך למתעלל, אך היא בכל זאת מציאות. זה כאילו חוויית הסבל מעניקה לך את הזכות לעשות מעשים שלא היית עושה אחרת. אני טוען כי, הכיבוש המתמשך נותר הגורם העוצמתי ביותר העומד מאחורי העלייה באנטישמיות.
יש חולשה המשותפת לאנטישמים, למיליטנטים אסלאמיים ולציונים רדיקליים; דהיינו, כישלון אפיסטמי – אמונה באי-יכולתם לשגות מוסרית, מה שמוביל ליהירות, לאדישות ולתחושה שאין צורך לספק הצדקה למילותיך או למעשיך. היא גם עלולה להוביל למעשי אלימות אכזריים.
ה. ל. מנקן ציין בחוכמה כי, "ביטחון מוסרי הוא תמיד סימן לנחיתות תרבותית… כל הקדמה האנושית, גם בתחום המוסר, הנה מלאכת ידיהם של אנשים שפקפקו בערכים המוסריים הנוכחיים, ולא של אנשים שצעקו אותם וניסו לאכוף אותם".
הסיכויים לעקור את האנטישמיות מן השורש הם קלושים, שכן תמיד יהיו קנאים השואבים סיפוק סוטה מאי נטילת אחריות מוסרית, ואשר עבורם לשנאת היהודים יש השפעה כמעט משכרת.
אולם, ניתן לרסן את העלייה הנוכחית באנטישמיות. מנהיגים ישראליים והציבור הישראלי חייבים לשוב ולהתחייב לעקרונות המוסריים שהולידו את מדינת ישראל.
עליהם להתחיל בקיום נרטיב ציבורי ישר המבוסס על מציאות הדו-קיום עם הפלסטינים אשר בה ישראל מוצאת את עצמה, ולא נרטיב בדיוני המאופיין בפינוק עצמי אשר מעוות את האמת לגבי זכויותיהם של הפלסטינים, אשר אותה אפילו שוטה יכול להבין. יחסי הציבור הנוראיים שמדינת ישראל מנהלת יוצרים רושם של מדינה מתנשאת, ונושאי הדיון הישנים והעייפים נפסלים כבשורה ריקנית המאופיינת בשכנוע עצמי.
טענתו של נתניה כי, הוא מייצג את יהדות העולם, היא טענה שקרית ורק מפלילה את היהודים כשותפים לכיבוש המעורר סלידה וליחס הגרוע כלפי פלסטינים. יש להפחית את פעולותיה הפרובוקטיביות של ישראל – בראש ובראשונה על ידי הפסקת הרחבת ההתנחלויות ועצירת סיפוח קרקעות נוספות.
התנהגותה של ישראל בשטחים רק מוסיפה שמן למדורת האנטישמיות המתפשטת. ישראל הנה למעשה המדינה היחידה המקיימת כיבוש צבאי כמעט 50 כבר, בהתרסה גלויה נגד הקהילה הבינלאומית. אין להשתמש בשואה, אירוע קטסטרופאלי שאין כדוגמתו בהיסטוריה האנושית, בכדי להצדיק את דיכוי הפלסטינים. אדישות הישראלים כלפי הכיבוש דנה יהודים בכל העולם לכף חובה, וכל עוד הכיבוש מתמשך, האנטישמיות תוסיף לעלות.
על מנהיגים ישראליים והציבור הישראלי להביט פנימה. החלום הציוני של הקמת מדינה יהודית חיה, צודקת, מוסרית ואכפתית הולך ודועך במהרה.
ישראל היום מכורסמת על ידי שחיתות בצמרת; העניים נהיים עניים יותר והון המדינה מרוכז בידי חופן משפחות. מיליארדי דולרים נשאבים להתנחלויות בלתי-חוקיות, בעת שבתוך ישראל נרקבות העיירות העניות, המאוכלסות בעיקר על ידי יהודים מזרח תיכוניים.
האפליה נגד מזרחים עוד קיימת ארבע דורות לאחר הקמת מדינת ישראל. העימותים האלימים האחרונים עם יהודים ממוצא אתיופי רק חושפים את עומק הדיסלוקציה החברתית.
נשיא המדינה לא יכול היה לנסח זאת באופן תמציתי או כואב יותר כאשר אמר כי, "המפגינים בירושלים ובתל אביב חשפו פצע פתוח ומדמם בלבה של החברה הישראלית. זהו פצע של קהילה שמשמיעה את זעקתה על תחושות של אפליה, גזענות וחוסר מענה. אנחנו מוכרחים להישיר מבט לפצע הפתוח הזה".
אותו הדבר ניתן לומר לגבי המדיניות הגזענית כלפי ערביי ישראל, אשר באופן אירוני נאמנותם למדינה מוטלת בספק, כאשר לאמתו של דבר מדיניות האפליה המכוונת של הממשלה רק מעוררת רגשות אנטי-יהודיים בקרב ערבי ישראל, אשר מהווים כ-20 מהאוכלוסייה.
לישראל כבר לא נותר ידיד בעולם, והיא כבר לא יכולה להישען אפילו על ארה"ב למתן הכיסוי הפוליטי שהתרגלה אליו. האנטישמיות היא במגמת עלייה לא רק באירופה אלא גם בארה"ב, אשר מהווה את המצודה האחרונה של תמיכה ציבורית בישראל.
אסור שישראל תתייחס בביטול לאנטישמיות כמחלה חשוכת-מרפא גרידא, כאשר במציאות היא מפעילה "אנטישמיות" נגד חלק גדול מהאוכלוסייה שלה. האחריות להפחתת האנטישמיות נופלת דווקא על כתפיהם של המנהיגים הישראליים והציבור הישראלי.
על ישראל לחבק את הערכים המוסרים אשר עליהם נוסדה; ייתכן מאוד שעתידה, אם לא עצם הישרדותה, תלוי בזאת.
