לפני שיהיה מאוחר מדי
זאת הייתה תמיד רק שאלה של זמן עד שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יתפרץ שוב בצורה אלימה, מה שרק מוכיח כי, בניגוד לדעות הרווחות בקרב ישראלים רבים, אין ממשלה ישראלית שמסוגלת לנהל את הסכסוך ולהמשיך את הכיבוש עד אין סוף. ההתפרצויות החוזרות הנוכחיות מצביעות על כישלונה הקודר של מדיניותו של רה"מ נתניהו.
עם זאת, אינני רומז, אפילו לרגע, כי כל הפלסטינים הם עומדים מן הצד חפים מפשע; מנהיגים פלסטיניים, כולל עבאס, דווקא לקחו חלק בהסתה שהובילה למתיחות. ברם, הישראלים הקוראים לממשלתם לנקות בצעדים מחמירים יותר למניעת הסלמה נוספת צריכים לענות על שאלה אחת פשוטה: מה יקרה ביום שאחרי נקיטת אמצעים אלו ולאן כל זה יוביל בסופו של דבר?
נראה כי כולם באופן נוח שוכחים או מתעלמים מהעובדה כי הבעיה הבסיסית כאן הנה הכיבוש המתמשך, אשר מעצם טיבו לא יכול להימשך מבלי ששני הצדדים ישלמו כל פעם מחיר כבד יותר.
דקירתם ורציחתם של ישראלים חפים מפשע הנן תופעות ראויות לגינוי ויש להביא את המבצעים לדין במידה וישרדו את תוצאות שמעשיהם האיומים יגררו. על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לנקוט בצעדים ביטחוניים למנוע מעשים פליליים כאלו.
אולם, השימוש בכוח מופרז רק יעורר עוד התנגדות אלימה ויתדלק את הקיצוניות הפלסטינית שכבר קיימת, ושכמעט ואין כל סיכוי שתיחלש, כמה אכזריים ועוצמתיים צעדיה הנגדיים של ישראל יהיו.
השאלה האם האלימות הוסתה על ידי האשמתה המופרכת של הרשות הפלסטינית כי ישראל משנה את הסטטוס קוו בהר הבית/חראם אל שריף, אינה ממש רלוונטית, גם אילו אותה ההאשמה הייתה אמת.
אלמלא הסכסוך על הר הבית הסית את ההתפרצות הנוכחית, כל תקרית אחרת הייתה עלולה לעשות זאת, שכן התנאים בשטח כבר היו בשלים להתקוממות אלימה כזו.
צעירים פלסטינים רבים חיים בעוני מתסכל, מדוכאים וחסרי תקווה לעתיד. הם חשים נטושים לגמרי על ידי ממשלתם מחד גיסא, וחנוקים על ידי הכיבוש הישראלי מאידך גיסא.
אולם, העובדה כי ירושלים היוותה את נקודת ההתלקחות מעוררת דאגה במיוחד, שכן העיר היא בית למספר הרב ביותר של ישראלים ופלסטינים החיים זה לצד זה. אם ירושלים לא תוכל לשמש מיקרוקוסמוס לדו-קיום ישראלי-פלסטיני, לעולם לא יהיה שלום בין הצדדים.
כאשר זה מגיע לשימוש בכוח מדינת ישראל תנצח במוקדם או במאוחר, מה שעשוי אולי להרגיע את המצב, אלא זמנית בלבד. המגמה הכללית ימינה בקרב האוכלוסייה הישראלית, והכוח העצום שתנועת המתנחלים מחזיקה בידיה, מחמירים את המצב עוד יותר.
קיצונים בשני הצדדים יוסיפו להתגרות זה בזה, מה שרק יכשיר את הקרקע לעימות עקוב מדם במידה ולא ישתנו הסטטוס קוו הפוליטי והתנאים בשטח.
לאו דווקא הפלסטינים אלא ישראל בסופו של דבר תהיה זאת שתלקק את פצעיה, שכן, כמה שמחיר הדמים בקרב הפלסטינים יעלה וכמה הרס הם יספגו, מדובר בהקרבה קטנה יחסית שעושים בשמחה בצעידתם לקראת הקמת מדינה.
העובדה היא כי חופן פלסטינים המחזיקים בסכינים מסוגלים ליצור אנדרלמוסיה בקרב הישראלים, ליטול מהם את תחושת הביטחון ולפגוע בהם פסיכולוגית.
בינתיים, תדמיתה של ישראל נפגמת נוסף ככל שחבריה ואויביה כאחד הולכים ותופסים את ישראל, ולא את הפלסטינים, כאשמה בגל האלימות החדש. הכיבוש העיקש רב השנים והרחבת ההתנחלויות מספקים אש תמיד, שנדרש מעט דלק בכדי להפכה לשריפה משתוללת שתשאיר אחריה שובל של הרס נורא.
קיצונים אלו בקרב הישראלים המאמינים באמת, כי השימוש בכוח הנו הדרך היחידה לטפל באלימות הפלסטינית, חיים בהכחשה עצמית, והאדישים בקרב הישראלים כלל אינם רוצים לדעת את האמת, ומעדיפים לחיות את חיי הנוחות הכוזבת שהאדישות מאפשרת להם.
יתר על כן, אין להוציא את ה"התקוממות" הפלסטינית הזו מההקשר האזורי. האביב הערבי והמבוכה האזורית שנבעה מכך, מזכירים לכל פלסטיני כי הלוחמה והמוות למען מטרה נעלה לכאורה טובים יותר מחיי עבדות וחוסר תקווה.
החוכמה מחייבת כי נתניהו והקואליציה הימנית שלו יעצבו אסטרטגיה ארוכת טווח שנועדה לא רק להפסקת שפיכות הדמים הנוכחית, אלא גם למניעת מעגל האלימות הזדוני על ידי שינוי אמתי בסטטוס קוו.
יש ישראלים ופלסטינים המניחים כי הזמן פועל לטובתם. הם טועים. הזמן פועל לטובת אלו היודעים לתפוס את הרגע והמחויבים למציאת פתרונות לבעיות אנדמיות, במקום להמתין ולטפח תקוות שווא כי ניתן לרכוב על גל האי-וודאות ולשפר את מצבם עם הזמן.
על כל ישראלי ופלסטיני אינטליגנטי, ויש רבים מהם, לומר בקול רם כי לא יהיו מנצחים בקונפליקט הזה – אלא רק מפסידים.
האבדות יעלו על השליטה החומרית, הטריטוריאלית או הפיזית, ויגרמו לנזק חמור הרבה יותר: אובדן העיקרון המוסרי המשחרר את הפרט מהאחריות לעשות את הדבר הנכון. זו קללה ארורה, מאחר והיא מנציחה את עצמה ומאפשרת למרחב פעולה גדול אף יותר להרוג ולהרוס ללא כל תחושת חרטה.
ההאשמות והאשמות-הנגד הצורבות ההדדיות הנשמעות ממנהיגים ישראליים ופלסטיניים אינן משיגות דבר אלא להסית עוד ועוד למעשי אלימות. במידה ונתניהו ועבאס באמת ירצו להפסיק את שפיכות הדמים, עליהם יהיה לפנות לציבוריהם בהתאמה, עדיף יחדיו, ולהצהיר באופן חד-משמעי כי שניהם נחושים בדעתם לשים קץ לאלימות.
השאלה היא האם יש להם את האומץ, החזון, האמונה או הרצון לעשות את הנדרש, שכן אין צד שיכול לעשות כרצונו או להעלים את הצד השני.
לישראל יש זכות מלאה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית ועליה להגן על זכות זו בכול כוחה. אולם, היות וישראל מהווה את הצד החזק יותר בין השניים, עליה להשתמש בכוח זה לשינוי המציאות בשטח, שכן הישרדותה כמדינה יהודית ודמוקרטית תלויה באמת בהקמת מדינה פלסטינית.
לאור ניסיונות העבר עם נתניהו ועבאס, ספק רב אם יהיו מסוגלים לעשות את הנדרש לבדם. אולם, על מנת שתהיה לביקורו של מזכיר המדינה ג'ון קרי באזור השפעה חיובית כלשהי, על עבאס יהיה לקבל את הזמנתו של נתניהו להיפגש במהלך ביקורו של קרי. עליהם להבטיח כי ישתנה הסטטוס קוו וכי ביחד ינקטו דרך חדשה לשלום, לפני שיהיה מאוחר מדי.
