חמישים שנה לכיבוש הבלתי-מוסרי
היום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית הגיע לאבן הדרך של חמישים שנים אשר עליהן עוד נביט אחורה בבושה.
חמישים שנים אשר נטלו הן מן הכובש והן מן הנכבש את צלם האנוש; שנים המאופיינות בחוסר יכולות לאזור את האומץ לתקן את המעוות.
חמישים שנים אשר רק הולידו שנאה ובוז לאחר; שנים המאופיינות באשליות כי ניתן לשלול מן האחר את זכותו לבית משלו.
חמישים שנות כמיהה לשלום שרק מתנפצת שוב ושוב; שנים המאופיינות בכניעה לחוסר תקווה ולייאוש.
חמשים שנות פסימיות, שיתוק והשתמטות מאחריות; שנים המאופיינות בפחד מפני הפתרון היחיד ובבחירה להיאחז בהונאה עצמית.
חמישים שנות הידברות בלתי-כנה בניסיון להגיע למטרה הראויה ביותר – השלום; שנים המאופיינות בקורבנות הדדית ובמציאת נחמה ברחמים עצמיים ובחלומות גנובים.
חמישים שנות כיבוש אשר עובר כל גבול של הגינות אנושית, וחושף את הפלסטינים לדיכוי ולייאוש; שנים שמאופיינות בקולוניזציה, בהריסת בתים, בפשיטות ליליות מבעיתות, בעקירת עצי זית; שנים אשר ראו שוב ושוב הפקעת קרקעות פלסטיניות, תוך דחיקת הגשמת חלומם להיות עצמאיים וחופשיים.
חמישים שנות גרימת כאב וייסורים אשר חסו על מעטים בלבד; שנים המאופיינות בחשש תמידי מפני מעצר מנהלי ומאסר, כאשר אלפי אסירים פוליטיים נמקים בכלא; שנים המאופיינות בשלילת זכויותיהם הבסיסיות, ובחוסר-וודאות לגבי המחר; שנים שבהן נשמעה שוב ושוב זעקה מהצעירים הפלסטיניים, אשר נולדו וגדלו תחת הכיבוש בלי כל תקווה או סיכוי להשתחרר מכבלי הקלון והייאוש.
במשך חמישים שנה ישראל שללה מן הפלסטינים את זכותם להגדרה עצמית, והצדיקה זאת בשם הביטחון הלאומי – אלא שבעצם אין דבר המאיים יותר על ביטחונה מאשר המשך הכיבוש. הפרת החוק המוסרי ושלילת זכויות האדם של הפלסטינים רק מטפחות דור נוסף של הפלסטינים החיים כדי להתרעם, לשנוא ולפגוע, כיוון שכבר אין להם מה להפסיד.
עבור ישראלים רבים הרי, חמישים שנות כיבוש חלפו כאילו הכול נורמלי, שכן התרגלו פשוט לאותם התנאים – שלא לדבר על כך כי השחיקה המוסרית כבר חדרה עמוקות למרקם החברתי, תוך סתירת אותו העיקרון המוסרי אשר על בסיסו קמה מדינת ישראל.
אזרחי ישראל הולכו שולל על ידי מנהיגים מושחתים אשר אין להם את אומץ לשנות כיוון, ואשר פוטרים את עצמם מהחובה המוסרית לנהוג בצדק ובהגינות. הם נעשו אדישים ואפתיים, עיוורים לאור, וכלל אינם מוטרדים מהשאלה היכן מדינת ישראל תהיה בעוד עשר או חמש עשרה שנים אם לא ישימו קץ לכיבוש הבלתי-אנושי.
העבירה מדינת ישראל את 50 השנים האחרונות בהכנת צעיריה למלחמה הבאה, בזריקת רעל השנאה לוורידיהם, ובתפיסת הפלסטינים כאובייקטים שניתן לנשלם בלי כל תחושת אשמה מוסרית.
ואולם, כדי לשים קץ לכיבוש, הרי שעל הפלסטינים לעשות את חלקם. שנים של הטעייה, פילוג, וקיצוניות אלימה, תוך היוותרותם נחושים בדעתם להשמיד את מדינת ישראל ולהסית את העם לאלימות, רק הביאו להכשלה עצמית.
הפלסטינים, אשר סבלו מאז ומתמיד מסיעתיות ויריבות עיוורת, החמיצו הזדמנות אחר הזדמנות להושיט יד בשלום, ובחרו במקום זאת לנהל מלחמות שווא, אשר הותירו אותם מרוסקים אך עוד נאחזים באשליות כי ניתן בכל זאת לנצח.
בחמישים השנים האחרונות מנהיגים פלסטיניים בזבזו משאבים לטובת רווחים אישיים, ושימרו את כוחם תוך רכיבה כל גבם של העניים והמדוכאים. הם פגעו בדור אחר דור, שדדו מהם עתיד מבטיח, והפקירו אותם להינמק באפילה של ייאושם, במקום להתריס נגד הישראלים באמצעות בניית מדינה חופשית, עצמאית ומשגשגת שאפשר להתגאות בה.
מתי זה יסתיים? עוד כמה ילדים צריכים למות לשם מטרה חמקמקה אשר נוגדת את המציאות, ההיגיון והשכל הישר? על כל הישראלים והפלסטינים המאמינים בגורל משותף לסרב לעולם לשתף פעולה עם המנהיגים המושחתים, אשר מתעלמים מהסכנה הטמונה בעתיד אם לא יחול שינוי.
על מנהיגים ישראליים לשים קץ לכיבוש ולחדול מלהתהולל בשקרים שהם בעצמם המציאו. הגיע הזמן להכיר בכך כי הכיבוש הוא אלבטרוס אשר חונק אט-אט כל אזרח ישראלי, מחליש את רוחו, ונוטל ממדינת ישראל ומיהדות העולם את הערכים של מהו נכון, צודק וטוב – עמודי התווך אשר עליהם מושתתת עצם הישרדותם.
אני קורא לכל אדם בעל מצפון לשים קץ לטירוף הסכסוך המתיש והמחליש הזה. אסור שאף ילד ישראלי או פלסטיני ימות בעוד עימות אלים בין הצדדים, אשר לא ישנה דבר אלא רק יגרור עוד סבל, דיכאון, שפיכת-דמים ויגון.
כפי שהנשיא קנדי ז"ל אמר בשנות ה-60, "[העם] מצפה מאתנו יותר מאשר קריאות זעם והתקפה. הזמנים רציניים מדי, האתגר דחוף מדי ועל הכף מונח יותר מדי…"
הגיעה העת לשני הצדדים לקום ולתבוע ממנהיגיהם להתפשר ולהשלים עם המציאות שאף צד אינו מסוגל לשנות אותה, ולחפש פתרון צודק והוגן שישים קץ לכיבוש.
אם הישראלים והפלסטינים יוסיפו לשנוא זה את זה, להתרעם זה על זה, ולהרוג זה את זה, בסופו של דבר הם ייאכלו על ידי אותה הארץ שהם נלחמים בעדה לכאורה. אולם, אם מאידך גיסא ילמדו הצדדים לחיות בהרמוניה ובשלום, יחד הם עשויים להפוך את הארץ באמת לארץ זבת חלב ודבש, ולהביא לתחייה שטרם נראתה כמותה מעולם.
