כאשר תנאים גיאופוליטיים וערכים מוסריים מצטלבים
ההתפתחויות הגיאופוליטיות שחלו במזה"ת בחמש עשרה השנים האחרונות יוצרות דינמיקה פוליטית וביטחונית חדשה אשר נובעת מהמכובה האלימה השוררת באזור ומחששות עמוקים סביב האיום האיראני שמשותפים לישראל ולמדינות ערב. כעת ישראל עומדת בפרשת דרכים קריטית חדשה: להתמיד בכיבוש המדכא ובסיפוחם הזוחל של שטחים פלסטיניים, אפשרות שעומדת בניגוד מוחלט לאחריותה המוסרית ולערכים יהודיים; או לחתור להסכם שלום בהקשרו של שלום ערבי-ישראלי כולל, דבר שמדינות ערב מעוניינות בו יותר מתמיד עקב חששותיהן הביטחוניים הן בזירת הפנים והן בזירת החוץ.
הממשלה הנוכחית, בראשות נתניהו עם תמיכתם של שלושה שרים רדיקליים, ליברמן, בנט ושקד – אשר מחזיקים בתיקי הביטחון, החינוך והמשפטים בהתאמה – מתענגת על הסביבה הפוליטית החדשה. שלושתם משלימים זה את זה בפיתוח עמדה ביטחונית נצית, תכנית לימודים מוטית, ונרטיבי ציבורית מעוותת תוך החלשת הרשות השופטת, כאשר במקביל נתניה מתזמר את האסטרטגיה ארוכת הטווח שתמנע מהפלסטינים הקמת מדינה משלהם.
שרי הימין, המסונוורים מהאופוריה שנוצרה בעקבות הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והמשך הרחבת ההתנחלויות וסיפוח הקרקעות הפלסטיניות כמעט ללא הפרעה, חשים בטוחים כי הכיבוש כבר אינו מהווה סוגיה מרכזית בעיני מדינות ערב. ועם גיבויו האיתן של טראמפ, הם מניחים כי יש להם יד חופשית לעשות את מה שמתחשק להם עם חסינות מוחלטת. אולם, הם טועים בצורה טראגית.
על ישראל עתה לנצל את ההזדמנות האדירה והמוגבלת בזמן שנוצרה מתוך הדינמיקה האזורית הגיאופוליטית המשתנית שנובעת מהאיום האיראני המשותף נגד ישראל ומדינות ערב. מדינות ערב המובילות – בייחוד סעודיה, מצרים, ירדן ומדינות המפרץ – כבר אינן תופסות את ישראל כאויבת אלא כבעלת ברית אסטרטגית, תפנית שמציבה בפני ישראל שתי אופציות:
הראשונה היא לחתור להישגים טריטוריאליים נוספים באמצעות בניית התנחלויות חדשות, הרחבת התנחלויות קיימות והכשרת מאחזים בלתי חוקיים, מהלך שהלכה למעשה יסגור כל סיכוי להשגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות. הדבר אומנם לא ימנע ממדינות ערב לשתף פעולה עם ישראל מהסיבה הפשוטה כי הן עסוקות באיומים פנימיים וזרים שמקבלים קדימות על פני שאיפתם של הפלסטינים למדינה.
תגובתן המתונה יחסית להכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל רק מחזקת את התפיסה כי חששותיהן של מדינות ערב סביב האיום האיראני מקבלים עדיפות, גם על פני סוגיה כה רגישה כמו הסטטוס העתידי של ירושלים.
עם זאת, על אף רצונן של מדינות ערב לנרמל את היחסים עם ישראל, הן לא יעשו זאת כיוון שכל מהלך כזה ייתפס כבגידה בוטה במאבק הפלסטיני בו הן תומכות זה שנים רבות. במקום זאת, ימשיכו לקיים את שיתוף הפעולה האסטרטגית עם ישראל נגד איראן, אשר נחוץ להן, אולם, ימנעו מישראל את השלום המקיף שהישראלים משתוקקים לו.
האופציה השנייה לישראל היא לנצל את מצב היחסים הנוכחי עם מדינות ערב כדי להושיט יד לפלסטינים בניסיון לחדש את שיחות השלום ברצינות. ייתכן מאוד שמדובר בהזדמנות היסטורית, מפני שלמדינות ערב, אשר מבקשות להמשיך את שיתוף הפעולה האסטרטגית עם ישראל, יש כבר נטייה מוקדמת להפעיל את הלחץ הדרוש על הפלסטינים כדי לגרום להם לנקוט בוויתורים החשובים ביותר לישראל, בייחוד בנושאי הביטחון, הפליטים וחילופי שטחים.
התנאים הנוכחיים מולידים הזדמנות נדירה להשיג הסכם שלום שניתן ליישמו בהדרגה לאורך תקופה ממושכת (10 שנים או יותר), אשר במהלכה הצדדים יוכלו לפתח אימון הדדי (אשר חסר מאוד כעת) באמצעות מיזמים סוציואקונומיים משותפים תוך גיבוש הסדרים ושיתוף פעולה ביטחוניים.
עם הקמת מדינה פלסטינית, ישראל תשים קץ להפרות זכויות האדם שלה ולסחף המוסרי הממושך הנובע מהכיבוש, אשר פוקד את המדינה כבר חמישה עשורים ואשר חותר תחת ערכים יהודיים והומניטאריות יהודית. ערכים אלו היו עצם הסוד מאחורי הישרדותו של העם היהודי לאורך אלפי שנים מול האפליה, הרדיפה, הגירוש והמוות.
כפי שהרב דניאל פוליש מציין ברהיטות במאמרו "יהדות וזכויות אדם", "מערכת הערכים והרעיונות [אשר עליהם מושתתות זכויות אדם] הם בין האמונות שהן לב ליבם של כתבי הקודש ומסורת הרעיונות והנוהגים היהודית אשר נובעת מהם…"
בליבם, נתניהו ושותפיו מחויבים לרעיון כי האל הנחיל את "ארץ ישראל" לעם היהודי באופן בלעדי, רעיון אשר מצדיק נקיטת כל צעד, לא משנה כמה הוא רע ובלתי אנושי, על מנת לשמור את הארץ בידינו לנצח בשם האל. הם כבר מתעלמים מהעובדה כי "זכויות אדם הן חלק בלתי נפרד מהיהדות כדת ומסורת".
חלקה הימני של האוכלוסייה הישראלית תופס את התפתחות האירועים בין ישראל לשכונותיה הערביות ואת הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל כהוכחה לצדקתם הבלתי מעורערת של שיפוטה ומדיניותה של ממשלת נתניה. אולם, אין דבר רחוק יותר מהאמת.
אילו היה סיכוי מעשי שמדיניות זו תוביל בסופו של דבר לשלום כולל, הייתי אומר להתמיד בה. אולם, לנוכח נדיפות המצב במזה"ת, ידידינו היום עלולים להפוך לאויבינו מחר. זאת אפשרות שממשלת נתניהו אינה יכולה להתעלם ממנה.
כעת, הסעודים ומדינות אחרות במפרץ זקוקים לשיתוף פעולה אסטרטגית עם ישראל, שכן הוא משרת את האינטרסים שלהן כל עוד איראן נתפסת כאיום ביטחוני עבורן. מצב זה יוכל להשתנות בדרכים רבות, כולל יישוב הסכסוך הסעודי-איראני, ברגע שתשוב היציבות בסוריה ובעיראק, מה שיהפוך את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ישראל לבלתי-רלוונטי.
בהיעדר הסכם שלום עם הפלסטינים ושאר מדינות ערב, ישראל תשאיר את עצמה נתונה לסביבה הגיאופוליטית המשתנית. האם יכולים נתניהו, ליברמן, בנט ושקד להבטיח כי ביכולתם לעצב את התפתחות האירועים באזור לטובת מדינת ישראל עד אין סוף?
אין למעשה יריבה בעולם שמסוגלת להשמיד את ישראל. אויבה הגדול והמסוכן ביותר של מדינת ישראל בא דווקא מבפנים – מנהיגיה המוטעים, ששאיפתם המשיחית העיוורת תוביל בסופו של דבר להשמדתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
