הסכסוך הישראלי-פלסטיני: לאן?

את הפרזנטציה הבאה העברתי בפני הוועדה לענייני חוץ של הפרלמנט האירופי כחלק משימוע בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שני הדוברים האחרים שהצטרפו אליי הם השליח המיוחד הצרפתי פייר וימון ופרננדו ג'נטליני, הנציג המיוחד של האיחוד האירופי לתהליך השלום במזרח התיכון.

תודה רבה לכם על כך שנתתם לי את ההזדמנות לדבר איתכם היום על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמלווה אותנו יותר משבעה עשורים. הלוואי ויכולתי להיות אופטימי יותר בהצעת סוג של פתרון שגם ישים וגם עשוי להוביל למטרה האולטימטיבית של השגת הסכם המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים. למרבה הצער, מחמת הסביבה הפוליטית באזור והמציאות בשטח בישראל ובפלסטין, מציאת פתרון שיוכל לענות על שאיפותיהם של הישראלים והפלסטינים נראית כקשה יותר מתמיד, ועם כל יום שעובר, הסכסוך נהיה קשה יותר לפתרון ועובדות חדשות הנוצרות בשטח נהיות קשות יותר לשינוי. אבקש ראשית להצביע על שישה אלמנטים המעכבים מציאת פתרון, על צעדים שניתן לנקוט בהם כדי לשפר את תהליך השלום, ועל התפקיד שהאיחוד האירופי עשוי לשחק בהקשר היוזמה הצרפתית.

1) טראמפ ותפקיד ארה"ב
ברצוני להתחיל עם החלפת המשמרות בארה"ב. אף על פי שהנשיא הנבחר טראמפ הצהיר לאחרונה שהוא מעוניין להביא להסכם שלום, מטרה שהוא מחשיב כהישג כביר, לממשל הנכנס אין בינתיים תכנית (שידועה לנו) לחדש את המשא ומתן ולא ידוע על איזה בסיס המהלך ייעשה אם בכלל בעתיד. הנשיא הנבחר טראמפ יהיה עסוק בסוגיות הפנים והחוץ הרבות שהעלה אותן במהלך הקמפיין (כגון הניצחון על דאעש ופתירת הסכסוך הסורי). על בסיס מה שידוע לי, אין הוא רואה את פתירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני כדחופה בשלב זה. ונראה לי שמר טראמפ לא ימהר להיכנס לסכסוך היישראלי-פלסטיני אלא אם כן יחוש שסיכויו להצלחה מבטיחים למדי, שכן אין ברצונו לקשר את שמו עם עוד משא ומתן כושל.

בינתיים אפשר לצפות שהנשיא טראמפ ידבק במדיניות של קודמיו ויתמוך בישראל בצורה מלאה. אין לצפות שממשל טראמפ יפעיל לחץ כלשהו על ממשלת נתניהו בעתיד הנראה לעין כדי לשנות את כיוונה.

2) ממשלת ישראל
ממשלת נתניהו פשוט אינה מחויבת לניהול משא ומתן לשלום על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים. אף על פי שנתניהו שב ומצהיר שהוא בעד פתרון שתי מדינות לשני עמים, אינני מאמין שהוא ינקוט באף צעד משמעותי שיוביל להקמת מדינה פלסטינית במשמרת שלו.

יתר על כן, מספר חברים בקואליציה שלו אינם רואים עין בעין באף פתרון ספציפי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, והדעות נעות מאלו הדורשים סיפוחה המיידי של הגדה המערבית (אזור C באופן ספציפי), כגון שר החינוך נפתלי בנט, לאלו כמו שר הביטחון אביגדור ליברמן, שמבקש לשרטט את המפה מחדש כדי להבטיח ריכוז גבוה יותר של יהודים בתוך הגבולות הסופיים המסתמנים.

כל אחד שנכח בוועידת הג'רוזלם פוסט האחרונה והאזין לנאומיהם של בכירים בממשלה, לרבות רה"מ נתניהו והנזכרים לעיל, יבין כמה עמוק הפער בין עמדותיהם של חברי הקואליציה השונים. הדבר היחיד שמסכימים עליו הוא שטרם הבשילה השעה למשא ומתן רציני, שכן איש מהם אינו מאמין שהרשות הפלסטינית בכלל בעמדה לנהל משא ומתן ברצינות.

3) האופוזיציה הישראלית  
אין אופוזיציה פוליטית בישראל שמסוגלת לדרבן את כוחותיה לספק אלטרנטיבה למדיניותה של הממשלה הנוכחית כלפי הפלסטינים. המפלגות הפוליטיות השונות, ובייחוד המחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג, יש עתיד בראשות יאיר לפיד, ואחרות, אינן מאורגנות, אינן רואות עין בעין, ואין ביניהן את הקונצנזוס הבסיסי באשר לצורך להשיג הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים על בסיס שתי מדינות לשני עמים.

כפי שהן עומדות כיום, מפלגות האופוזיציה אינן מהוות איום על ממשלת נתניהו, שצפויה לשרוד עד סוף הקדנציה ב-2019 וככל הנראה תנצח גם בבחירות הבאות בגין המגמה ההולכת וגדלה בקרב הציבור הישראלי ימינה.

4)  מדינות ערב  
מדינות ערב, ובאופן ספציפי מדינות המפרץ הסוניות (בראשן ערב הסעודית), ממוקדות במידה רבה באיום האיראני ובענייני ביטחונן הלאומי, לנוכח המבוכה באזור. הן שמו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בינתיים על אש קטנה, ולמעשה, הן רואות בישראל את מי שיגן על האזור מפני פלישה איראנית. במהלך השנים האחרונות, מדינות ערב (כולל מצרים וירדן שמקיימות יחסי שלום עם ישראל) פיתחו שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני נרחב עם ישראל, ועבורן, שיתוף פעולה כזה מקבל עדיפות ראשונה.

עם זאת, אם וכאשר תעלה הזדמנות, הן ודאי יתמכו בפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כל עוד המסגרת למשא ומתן תתבסס על יוזמת השלום הערבית (API).

5)  הרשות הפלסטינית 
אם כי הנשיא עבאס מביע ומפגין מדי פעם את נכונותו לנהל משא ומתן לשלום עם ישראל על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים, הוא חלש מבינה פוליטית ולא יהיה מסוגל לנקוט באף ויתור שיזכה לתמיכה מציבורו. למראה הצער, גם אין יורש פוטנציאלי אחד לעבאס שנראה כמנהיג חזק, ואם ייערכו בחירות, תעלה השאלה הרצינית מי יוכל להחליף אותו, ועל פיה איזו מדיניות יפעל.

חמאס מצדו מוסיף לקרוא באופן פומבי להשמדת ישראל, ואינו רואה עין בעין עם הרשות. הסבירות נמוכה ששני הצדדים ישלימו זה עם זה ויכרתו ברית בחיפוש אחר פתרון קבע לסכסוך עם ישראל.

6)  מכשולים פסיכולוגיים
אולי המכשול החשוב ביותר להסכם שלום הוא המעצורים הפסיכולוגיים העמוקים מבחינה היסטורית, דתית, אידיאולוגית ולאומית הקיימים בין הישראלים לפלסטינים. לכל דבר ועניין, הפער בין שתי החברות עמוק מתמיד, שכן המעצורים הפסיכולוגיים משפיעים על כל סוגיה בקונפליקט, ובכך כמעט בלתי אפשרי יהיה לפתור אותם בלי תהליך משמעותי של פיוס שיצטרך לחול בטרם ייפתח כל משא ומתן פורמלי בין שני הצדדים.

ואולם, בשום פנים ואופן לא משתמע מכל הדברים הללו שהסכם שלום ישראלי-פלסטיני המושתת על פתרון שתי מדינות לשני עמים כבר אינו בר קיימא או מעשי, אלא שהמסגרת שתחתיה ניתן למצוא פתרון משתנה תמיד. מה שאני אומר כאן הוא שהשגת הסכם המושתת על פתרון שתי מדינות לשני עמים אינה מעשית תחת הנסיבות הקיימות. מבחינה זו, אני מאמין מאוד שליוזמה הצרפתית, עם תמיכתו המלאה של האו"ם, ישנו תפקיד מיוחד למלא (נוכח עיסוקו של ממשל טראמפ בעניינים דחופים יותר) במאמץ לפתור חלק מהסוגיות שמפרידות בין הצדדים, באמצעות שלושה מסלולים מקבילים.

אדם-מול-אדם
המסלול הראשון לקירוב הצדדים וצמצום מחלוקות יהיה גישת אדם-מול-אדם, שמטרתה תהיה לפתור שלושה בעיות עיקריות המעכבות כל התקדמות במשא ומתן בין שני הצדדים. הצעד החשוב ביותר יהיה בניית אמון, שחסר כעת לחלוטין, באמצעות השתתפותם של שני הצדדים בפעילויות אדם-מול-אדם. צעדים כאלו יכללו טיירות משותפת, החלפות אקדמיות, תערוכות אמנות, פעילויות ספורט משותפות, ופעילות נשים (תכניות שבהן נשים בשני הצדדים ישתתפו). האיחוד האירופי עשוי לתמוך במאמצים אלו כלכליות ואחרות על מנת להרחיב אותן לקנה מידה גדול יותר מאשר מה שנעשה כיום.

הצעד השני יהיה הפגת תחושת חוסר הביטחון ההדדי המורגשת בשני הצדדים. לשני הצדדים סיבה מוצדקת לחוש תחושה עמוקה של חוסר ביטחון. חלק מתחושה זו ניתן להפיג באמצעות צעדי אדם-מול-אדם כנ"ל. חלק נוסף אפשר לפתור מבחינה הישראלית באמצעות שיתוף מודיעין למניעת פעולות טרור והגברת שיתוף הפעולה הביטחוני כדי למנוע פריצות של אלימות. מבחינת הפלסטינים, הישראלים יוכלו, לדוגמה, לחדול מפשיטות ליליות וממעצר מנהלי שרירותי.

הצעד השלישי יהיה העמדת הציבור הישראלי והציבור הפלסטיני על טעותם ולעודד את שניהם להיפטר מהאשליה שביכולתו של אף צד לגרוף את כל הקופה. כלומר, תהליך הפיוס יביא את שני הצדדים בסופו של דבר למסקנה שאף אחד מהם אינו מסוגל להיפטר מהשני ושדו-קיום אינו אופציה אחת מבין רבות אלא האופציה המעשית היחידה.

צעדים שיינקטו על ידי הממשל הישראלי והרשות הפלסטינית
המסלול השני יהיה נקיטת צעדים פוליטיים מסוימים על ידי הממשל הישראלי והרשות הפלסטינית שייצרו סביבה מעודדת ומתאימה לפתרון. צעדים כאלו מתיישבים עם טענותיהם הפומביות של הצדדים שמחפשים פתרון המבוסס על עקרון שתי מדינות לשני עמים; לדוגמה, שחרור אסירים, הגדלת ניידותם של פלסטינים בין הערים הפלסטיניות השונות, הקלת חלק מהמצור על עזה, שימת קץ לנרטיבים הציבוריים החריפים בשני הצדדים, תיקון ספרי לימוד על מנת שישקפו את קיומן של מדינת ישראל ופלסטין, והרחבה נוספת של שיתוף הפעולה הביטחוני בין הצדדים.

סביבות פוליטיות
המסלול השלישי יהיה מאמץ מצד האיחוד האירופי לדחוף את ישראל וחמאס לאמץ את יוזמת השלום הערבית (API). יוזמת השלום הערבית חייבת להחליף את הקוורטט ולספק את המסגרת למשא ומתן לשלום. טורקיה וקטאר עשויות לשחק תפקיד משמעותי בשכנוע חמאס לאמץ את יוזמת השלום הערבית, והאיחוד האירופי עשוי להפעיל לחץ דומה על ישראל, בייחוד לאור העובדה שנתניהו בעצמו אמר שיש אלמנטים חיוביים ביוזמה שיהיה  מוכן לקבל אותם. יש ליזום תהליך זה מיידית, ועל האיחוד האירופי להוביל את המהלך.

כמו כן, אם נקבל את ההנחה שחמאס חייב להיות חלק בלתי נפרד מכל הסכם שלום בר קיימא, על האיחוד יהיה להפעיל לחץ על חמאס לקבל את מה ששר הביטחון ליברמן הציע – אם יפסיקו את חפירת המנהרות, אם יתפרקו מנשקם, ואם יחדלו מירי הרקטות, ישראל תהיה מוכנה להתחיל בהקלה שיטתית במצור, ואף לבנות יחידות דיור ונמלי תעופה וים, שכולם חיוניים לפיתוח התשתיות הדרושות אשר עליהם תקום מדינה פלסטינית מתפקדת. האיחוד האירופי גם יוכל לעודד את הרשות הפלסטינית להתמקד בבניית תשתיות, שכן הנחת יסודותיה של המדינה רק תקדם, תחת כל נסיבה, את מטרתם לכונן מדינה פלסטינית.

על האיחוד האירופי יהיה גם להרתיע את הפלסטינים מפני פניות למועצת הביטחון של או"ם בחיפוש אחר הכרה במדינה פלסטינית, ואף מפני קידום החלטות מועצת הביטחון שמטרתן לעצור לכאורה את הרחבתן ובנייתן של ההתנחלויות, מפני שהדבר לא יהיה מועיל ורק יקשיח דווקא את עמדתה של ממשלת ישראל. ישראל מאז ומתמיד זלזלה בהחלטות כאלו ותמשיך לעשות זאת, מתוך ידיעה מלאה שלמועצת הביטחון אין כל מנגנון אכיפה רציני, אף אם ממשל אובמה יתמוך בהחלטה כזו, שהסבירות שזה יקרה נמוכה ביותר.

תהליך פיוס כזה, שצריך להימשך לאורך תקופה בת שנתיים לפחות, יאפשר לאופוזיציה הפוליטית הישראלית להתארגן מחדש ולפתח את עצמה לכוח פוליטי שבאמת יהיה מסוגל להתחרות ולאתגר את מפלגות הימין בעתיד.

בעיקר, מה שאני מציע הוא תהליך שבהדרגה יכרסם בהתנגדות בשני הצדדים, תוך בניית גשרים ביניהם ליצירת הסביבה הפסיכולוגית, הרגשית והפרקטית שתתמוך בשלום מקיף.

אם וכאשר תהליך זה יתרחש, אפשר לסמוך על כך שכל מדינות ערב יתמכו בו, שכן, אף אם הן אינן מייחסות עדיפות ראשונה לסכסוך הישראלי-פלסטיני בשלב זה, ברצונן עדיין לשים קץ לסכסוך – בלי קשר לאינטנסיביות שלו, הוא מוסיף לתרום לרדיקליזם באזור כולו.

עם כל יום שעובר, הסכסוך הולך ונהיה קשה יותר לפתירה ויוצר עובדות בשטח שאולי בלתי הפיכות. פתרון שתי מדינות לשני עמים נותר האופציה המעשית היחידה כל עוד הישראלים והפלסטינים חיים בדו קיום. דו קיומם תחת הנסיבות הגרועות והטובות ביותר אינו צפוי להשתנות, אלא בקטסטרופה.