הישראלים והפלסטינים אינם מסוגלים לעשות שלום לבדם
המבוי הסתום הקיים בין ישראל לפלסטינים במשא ומתן לשלום והדינמיקה הפוליטית הפנימית המשתנה ביניהם יוצרים מצב שבו בלתי אפשרי להם לפתור את הסכסוך לבדם. להניח אותם לנפשם כבר אינו מהווה אופציה מעשית, שכן המשך הקונפליקט הוא מסוכן ונפיץ. חידוש המשא ומתן הדו-צדדי לשלום עם תיווך אמריקני בלבד לא יצליח יותר משני ניסיונותיו הקודמים של ממשל אובמה. הרעיון כי, צרפת תציע להעביר החלטת מועצת הביטחון של האו"ם שתכפה חידוש המשא ומתן על שני הצדדים, עם תמיכתה של ארה"ב, יהיה הכרחי בכדי לשבור את המבוי הסתום.
ישראל: הפופולריות ההולכת וגדלה של הימין בישראל יצרה מצב שבו היה בלתי אפשרי, מסיבות אידיאולוגיות ודתיות, לכל ממשלת ימין להגיע להסכם שלום, אשר מכורח הדברים מחייב ויתורים ניכרים שממשלה כזו לא תהיה מוכנה לעשות.
רה"מ נתניהו, או כל אידיאולוג ימני מוצק אחר, ידבר אולי על פתרון שתי מדינות לשני עמים בכדי לרצות את הקהילה הבינלאומית והמרכז הפוליטי בישראל, אך, אין להם כל כוונה להיכנס לשיחות שלום ישירות ורציניות עם הפלסטינים, שעשויות להוביל לפתרון שתי מדינות לשני עמים.
למעשה, אף אם נתניהו יחליט לנהל משא ומתן ולעשות ויתורים מסוימים שעשויים להוביל להקמת מדינה פלסטינית, הקואליציה שלו מיד תתפורר.
יערקו רבים ממפלגתו, ובוודאות מפלגת הימין הקיצוני, הבית היהודי, בראשותו של נפתלי בנט,שבשום פנים ואופן לא יסכים להקמת מדינה פלסטינית ולסיום הכיבוש.
בהנחה כי, יערכו בחירות מחודשות בישראל ומפלגות המרכז והשמאל יבנו קואליציה, אף קואליציה כזו לא תהיה מסוגלת להגיע להסכם שלום בלי תמיכתם של אחת המפלגות הדתיות וחברי ליכוד מתונים.
חשוב מאוד לציין כי, ממשלות ישראל מכל רחבי הקשת הפוליטית תמיד היו מחויבות לתנועת המתנחלים, שמוטמעת בכל ענף ממשלתי, ומפעילה השפעה עצומה גם על הממסד הצבאי.
לפיכך, אין ממשלה ישראלית, מה שהרכבה הפוליטי לא יהיה, שתהיה בעמדה להביא את הוויתורים ההכרחיים, בייחוד בקשר לירושלים ולפינוי התנחלויות.
מה שמסבך בנוסף את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המערכת הפוליטית הישראלית, אשר מעודדת לידתן של מפלגות חדשות כל פעם שיוצאים לבחירות, וזאת בגין אחוז החסימה הנמוך של 3.25% בלבד כדי לקבל ייצוג בכנסת.
מאז קום המדינה, מעולם לא הייתה מפלגה שהייתה מסוגלת לזכות ברוב מוחלט שיאפשר לה להקים ממשלה כשלעצמה. וכתוצאה מכך, כל מפלגת שזוכה ברוב יחסי היא זאת שמרכיבה בסופו של דבר ממשלה המורכבת ממספר מפלגות.
הרכבת קואליציה כזו מחייבת לעתים תכופות את המפלגה המובילה לעשות ויתורים משמעותיים לקראת שותפים אחרים לקואליציה וכמעט תמיד הצדדים מגיעים להסכמה על מכנה משותף מינימלי בנושאים חשובים רבים, בייחוד בקשר לסכסוך עם הפלסטינים.
לאור רמה זו של תפקוד לקוי בישראל, אין פלא שאפילו מפלגות השמאל והמרכז לא הצליחו להקים ממשלה שבה היה קונצנזוס מוחלט סביב תהליך השלום ותוצאתו הרצויה.
יתר על כן, כאשר מפלגות המרכז והשמאל הקימו קואליציה בעבר, הן עדיין לא הצליחו להביא להסכם שלום. כדוגמה, ציפי לבני, מנהיגת מפגלת המרכז "התנועה" דאז, אשר מונתה לשרת המשפטים ולמנהלת צוות המשא ומתן תחת ממשלתו הקודמת של נתניהו ב-2013, מונעה מלעשות כל ויתור, שכן נתניהו בחר בעורך דינו האישי, יצחק מולכו, לפקח על המשא ומתן בכדי להבטיח כי, לבני לא תעשה כל ויתור ללא אישורו של נתניהו.
הפלסטינים: בעוד שרוב הפלסטינים הרגילים עייפים כבר מהסטטוס קוו ושואפים לשים קץ לכיבוש, מנהיגותם (הרשות וחמאס) לא הצליחה עד כה להסכים על מכנה משותף בכדי להגיע להסכם שלום עם ישראל.
אף על פי שיו"ר הרשות עבאס גילה עניין רב בהשגת הסכם שלום, התנער לכאורה מאלימות, והתחייב בעצמו לסיום הסכסוך על ידי חיפוש פתרון פוליטי, הוא לא היה מסוגל, ממספר סיבות, לעשות כל ויתור משמעותי מבלי לקשרו לפתרון סוגיות אחרות.
ראשית, עבאס ניהל את המשא ומתן מעמדה של חולשה, ועל מנת לחזק את עמדתו, דרש מישראל לעשות מחווה תחילה, כגון השעיית הרחבת ההתנחלויות ושחרור אסירים פלסטיניים, צעדים שישראל נטתה לדחות באופן כללי.
שנית, שרר ועדיין שורר סכסוך רציני בין הרשות לחמאס, שבו אף צד אינו מסוגל לראות עין בעין באשר לתהליך המשא ומתן.
שלישית, חמאס מוסיף לקרוא להשמדת ישראל ומסרב להתנער מאלימות ככלי להשגת מטרתה הפוליטית, מה שאינו מתיישב עם עמדתה של הרשות.
כתוצאה מכך, ממשלת האחדות שהוקמה בין הרשות לחמאס באפריל 2014 לא החזיקה מעמד, שכן בלתי-אפשרי היה לרשות להציג חזית מאוחדת במשא ומתן.
כמו כן, נתניהו סירב לנהל משא ומתן עם "ממשלת אחדות" כזו כל עוד חמאס סירב לדחות את שלוש הדרישות העיקריות של הקוורטט: הכרת ישראל, התנערות מאלימות וקבלת הסכמים קודמים בין ישראל לפלסטינים.
לבסוף, הפלסטינים נותרים לכודים בנרטיב הציבורי נוטר האיבה שלהם נגד ישראל, אף במהלך המשא ומתן, מה שפוגע נוסף באמינותם בעיני הישראלים. נראה כי, הרשות, שלא לדבר על חמאס, שואף יותר לנצח במסע יחסי הציבור בקרב עמם שלהם מאשר לזכות לשלום.
וזאת מלווה בהוראה האנטי-ישראלית בבתי ספר, בהתקפות באמצעי התקשורת, ובאינדוקטרינציה במוסדות ציבוריים ופרטיים רבים.
נראה כי, הרשות מתעלמת מהעובדה כי, התבטאויותיהם הציבוריות האנטי-ישראליות משחקות לידיו של הימין הישראלי תוך החלשת ידיהם של המרכז והשמאל, מה שרק מעמיק את חוסר האמון ביניהם.
האחרונים מייצגים את רוב הבוחרים הישראליים, אשר מבקשים לעשות שלום אך חוששים מכוונותיהם האולטימטיביות של הפלסטיניים.
בנוסף, חריפות התבטאויותיהם של מנהיגים פלסטיניים נגד ישראלים משתיקה את קולותיהם של פלסטינים מתונים יותר, גם באמצעי התקשורת. זה משאיר את השטח פתוח לקיצונים, בייחוד חמאס והג'יהאד האסלאמי, לקדם את התנגדותם לישראל בקרב ציבור פלסטיני שמוכן לקבל את מסרם.
אין ספק כי, יאסר ערפאת, שהיווה כוח מאחד, שימש דוגמה להתנגדות ונהנה מאמונם, הסיק כי, ישראל הנה מציאות בלתי-הפיכה, ושינה את כיוונו עם חתימת הסכמי אוסלו.
יורשו עבאס, בעוד שנותר מחויב לשלום, מעולם לא נהנה מאותה התמיכה מהעם הפלסטיני. הסכסוך עם חמאס ואובדן השליטה בעזה החלישו אותו והקשו עליו לנקוט בצעדים נועזים לקידום תהליך השלום.
לאור התנאים הפוליטיים הפנימיים בקרב הישראלים והפלסטינים, הולך ומתבהר כי, רק התערבות בינלאומית תספק את הערוץ המעשי שעשוי לשנות את הדינמיקה של המשא ומתן לשלום.
היות וצרפת מתכננת להגיש מסגרת לשלום למועצת הביטחון, ממשל אובמה עשוי לעצב את ההחלטה על ידי התאמתה לעמדתה התומכת בפתרון שתי מדינות לשני עמים.
אחרת, כל משא ומתן דו-צדדי בין הישראלים לפלסטינים יהיה לשווא, והמבוי הסתום המתמשך רק יוביל למסלול של הרס עצמי הדדי.
