הצורך בעצמאות סונית עיראקית

אחד התנאים המקדימים הרבים לניצחון על דאעש בעיראק הנו הגדרת עתידם הפוליטי של עיראקים סוניים. כל עוד הם אינם יודעים מה מחכה להם בעתיד, לא תהיה להם כל סיבה להקדיש את מוחם ונשמתם למלחמה נגד דאעש. הסונים אינם מוכנים להקריב את ההקרבות הדרושות רק בכדי לסייע לממשל השיעי בבגדאד, אשר אותו הם דוחים ומתעבים אף יותר מדאעש. ממשל אובמה חייב, במקביל למלחמה נגד דאעש, לפתוח במשא ומתן על מעמדם העתידי של העיראקים הסוניים.

הדעה בבית הלבן כי, ניתן יהיה לתפור ביחד את עיראק לאחר הניצחון על דאעש, הנה אשליה גדולה, שכן חלוקת עיראק לשלוש מדינות נעשה דה פאקטו כבר מיד לאחר הפלישה לעיראק ב-2003.

הסונים, שאיבדו את שליטתם על עיראק ב-2003 לאחר שלטון שהמשיך 81 שנים רצופות, עדיין מסרבים לקבל את מה שהם מחשיבים כביזיון היסטורי. התחושה הוחרפה נוסף על ידי שמונה שנים של שלטון שיעי בראשות נורי אל-מאלכי, אשר ניצל את כוחו לרעה ודחק לשוליים, התעלל ורדף את הקהילה הסונית.

העובדה כי, כוונתה של הקואליציה המורכבת מיותר מ-12 מדינות, בראשות ארה"ב, להילחם בדאעש מהאוויר ובקרקע, כשלה עד כה, נובעת מהיעדר אסטרטגיה מקיפה לנצח את דאעש, כמו גם מאי-מחויבות מצד העיראקים הסוניים להילחם בה, אשר כבשה חלק ניכר משלושת מחוזותיה.

הסונים מוצאים את עצמם בשוגג ולעתים מרצון תומכים בדאעש, שכן מבחינה דתית הם מזדהים יותר עם דאעש מאשר עם הרוב השיעי, אשר נחושים בדעתם לשמור על שליטתם הבלעדית על כל עיראק.

ממשלת האחדות לכאורה שארה"ב חיפשה להקים בעיראק היא פארסה. אין אחדות; ראש הממשלה אל-עבאדי הוא חלש ועושה מעט בכדי לפייס את הקהילה הסונית. איראן מוסיפה להפעיל השפעה פוליטית ניכרת בבגדאד על ידי השתתפותה הפעילה במלחמה נגד דאעש באמצעות המיליציה שלה, אשר לה הסונים מתנגדים אך ארה"ב הסכים בשתיקה.

העיראקים הסוניים אינם רואים את מעורבותה של איראן כדבר זמני, ותוך הפקת לקחים מניסיונם בעבר, הם בשום פנים ואופן לא יסגירו את עתידם לגחמותיה של טהראן, אשר אותה הם מחשיבים כאויב איתן.

הסעודים, אשר מודאגים משאיפותיה האמתיות של איראן ומהתערבותה השיטתית בענייני הפנים של מדינות ערב – בסוריה, בעיראק, בלבנון, בתימן ובמדינות אחרות רבות – חשים בחוזקה כי, רק אם יתאפשר לעיראקים הסונים להקים אוטונומיה משלהם, ניתן יהיה למנוע מאיראן השתלטות טוטאלית על עיראק.

יתר על כן, לאור העובדה (שארה"ב מכירה בה) כי, הכורדים העיראקיים כבר בדרך לעצמאות מלאה, בלתי-אפשרי יהיה לדחוק את הסונים. בפגישה שנערכה לאחרונה בוושינגטון, נשיא כורדיסטאן העיראקית מסעוד ברזאני הכריז בפומבי על כוונתו לצעוד לקראת עצמאות, דבר שאומת על ידי גורם בכיר בממשל ארה"ב כבלתי-נמנע.

אף על פי שהכורדים סבלו מאוד תחת משטרו הסוני של סדאם חוסיין, הם כבר רואים עין בעין עם הסונים, שכן שניהם תופסים את הממשל השיעי כעוין ודוחים את רעיון הפדרליזם, כמה רופף הקשר לא יהיה בינם לבין השלטון המרכזי בבגדאד.

על ארה"ב לפתוח עכשיו בדיאלוג עם הממשל העיראקי ועם המנהיגות הסונית בכדי לעצב מסגרת לאוטונומיה פוליטית סונית עיראקית על פי המודל הכורדי העיראקי, אשר תוביל בסופו של דבר לעצמאות מלאה.

הסוגיה המרכזית שיש לשלב אותה בכל הסכם על עצמאות סונית הנה החלוקה הצודקת של הכנסות המדינה מנפט, אשר תדרוש מנגנון קפדני, מפוקח בינלאומית ומחייב ממועצת הביטחון של האו"ם בכדי להבטיח יישום קבוע ומלא.

הסונים זקוקים להבטחה חד-משמעית כי, בשום פנים ואופן אף ממשל שיעי לא ימנע חלוקת כספים ויחזיק את המדינה הסונית כבת ערובה מבלי לשאת בהשלכות פוליטיות וכספיות מידיות וברורות, לרבות סנקציות והשעיית סיוע כלכלי וצבאי.

הכורדים העיראקים כבר קבעו תקדים כזה, שכן הם כבר מעבירים כספים ממכירות הנפט העצמאיות שלהם אל השלטון המרכזי בבגדאד. אין ספק כי, שלוש המדינות העצמאיות יצטרכו להסכים על נוסחה שתבטיח את חלקם הלגיטימי של הכנסות הנפט.

הסכם צודק על חלוקת ההכנסות מנפט עשוי גם לסלול את הדרך ליחסים טובים וקרובים יותר בין שלוש המדינות, מצב שיוביל ללא ספק לשיתוף פעולה רב יותר בתחומים אחרים רבים, לרבות תכניות פיתוח כלכלי משותפות, שיתוף פעולה ביטחוני, מסחר, וכו'.

על ממשל אובמה לחשוב עכשיו מעבר לניצחון על דאעש, ובוודאי מעבר להסכם עם איראן על תכנית הגרעין שלה. לאיראן יש את היכולה והכוונה לשבש כל הסדר פוליטי בעיראק שאינו משרת את אינטרסיה.

יש להבהיר לטהראן כי, ארה"ב לא תסבול כל פעולה חתרנית שמטרתה לערער על יציבותה של המדינה הסונית החדשה. על מנת להרתיע את איראן מפני התנהגות מזיקה ומחבלת, ייתכן וארה"ב תצטרך לספק הבטחות ביטחוניות למדינה הסונית, בדומה למחויבותה לביטחון הכורדים העיראקים.

תהיה לזאת השפעה חיובית רצינית גם על מלחמת הפרוקסי בין סונים לשיעיים המנוהלת הן בסוריה והן בעיראק בין ערב הסעודית לאיראן על דומיננטיות אזורית, אשר עלולה אחרת להימשך עשרות שנים.

היעדר האסטרטגיה האמריקנית הברורה בעיראק, אשר בו הנשיא אובמה הודה לאחרונה ("טרם גיבשנו אסטרטגיה שלמה, שכן היא דורשת התחייבויות מצד העיראקים"), הוא דבר מפליא. הוא מעלה את השאלה כיצד ארה"ב יכולה לנהל מלחמה מבלי שתהיה לה אסטרטגיה ברורה לגבי כיצד לנצח את האויב, ומה התוצאה הרצויה צריכה להיות.

זה לא רק שהכוחות העיראקיים אינם מאומנים או מוכנים לקרב; אף אילו היו, אין להם סיכוי לנצח את דאעש לבדם, עם או בלי תמיכתן של המיליציות האיראניות.

היעדר אסטרטגיה זה הוא מה שאפשר לקבוצות קיצוניות מכל תפיסות העולם הפוליטיות והדתיות להתנפל על עיראק וסוריה ולנצל את המצב הכאוטי הסוחף את שתי המדינות.

הגיע הזמן שממשל אובמה, יחד עם שותפיה לקואליציה, תפתח אסטרטגיה לניצחון על דאעש, אשר מכורח הדברים דורשת הכנסת כוחות קרקע ניכרים, המורכבים מצבאות מדינות הקואליציה, ואשר יכללו נציגות אמריקאית בכדי להביא לניצחון מהיר יותר על דאעש.

ללא אסטרטגיה כזו, דאעש תוסיף להרחיב את שליטתה הטריטוריאלית ותתבצר נוסף, בייחוד במחוזות הסוניים, מה שיהפוך את ההתמודדות עמה לקשה ויקרה אף יותר.

בשילוב עם הכנסת כוחות, על ארה"ב לתת לסונים העיראקים את ההבטחה כי, עצמאותם הפוליטית העתידית היא מובטחת.