חידוש שיחות השלום בין הישראלים לפלסטינים כעת לא יניב פרי

ביקורו הקרוב של הנשיא טראמפ בישראל וברשות הפלסטינית –  אשר במהלכו הוא מקווה לחדש את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני – לא יניב פרי אלא אם כן הוא מבין היטב את מורכבות הסכסוך ומדוע ניסיונות קודמים מצד ממשלות אמריקניות לנהל משא ומתן לשלום נכשלו. לאחרונה, הצהיר טראמפ כי "אני רוצה לראות שלום עם ישראל והפלסטינים. אין סיבה שאין שלום בין ישראל לפלסטינים – אין סיבה בכלל". הפשטת-יתר זו של הקונפליקט מראה כי אין לטראמפ שמץ של מושג מה יידרש כדי לעשות שלום ומדוע חידוש שיחות השלום כשלעצמו הוא מהלך עקר ומיותר.

ישנם שלושה מכשולים עיקריים לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שיש לטפל בהם בטרם יתאפשר חידוש המשא ומתן: א) קיים בין הצדדים חוסר אמון עמוק; ב) שני הצדדים סובלים מתחושה עמוקה של חוסר-ביטחון; ו-ג) ציבורים קיצוניים חזקים בשני הצדדים נאחזים באשליות, מנסים לשלול מן הצד השני את זכותו למדינה משלו, ומאמינים כי אפשר לגרוף את כל הקופה. זאת הנקודה שבה תהליך הפיוס חייב להתחיל, וטראמפ עשוי לתרום תרומה ניכרת לשלום אם יהיה מסוגל לשכנע את שני הצדדים להתחיל בתהליך כזה להקלת שלושת המכשולים הנ"ל.

חוסר-אמון: אי אפשר יהיה להפיג את חוסר-האמון העמוק וההדדי בין הצדדים באמצעות משא ומתן גרידא, או סתם על ידי החלטה להתחיל לבטוח זה בזה – מדובר בתהליך שיש לטפח אותו בהדרגה. חוסר-אמון נותר אחת הבעיות הקשות ביותר שפוקדות את שני הצדדים, והוא נחרט בתודעתו של כמעט כל ישראלי ופלסטיני, שכן איש מהם עד כה לא עשה מאמץ אמתי לפתור אותו. אדרבה, הם מוסיפים לקיים נרטיבים ציבוריים עוינים ולנקוט בפעולות בשטח אשר רק מעמיקות ומחריפות את חוסר-האמון.

חוסר-האמון המתמשך מניב עמדה דוגמאטית של עקשנות ומחזק הנחות באשר לכוונותיו האמתיות של האחר. חוסר-האמון גם מביא לידי שיתוק חברתי ואובדן תקווה תוך עירור פחדים, תחושה עמוקה של חוסר-וודאות ואי-יכולת לטפח קשרים חברתיים. לפיכך, החוסר שקוע כבר עמוק מדי כדי לתקנו בשולחן המשא ומתן. הצדדים חושדים בכל פעולה הננקטת על ידי הצד השני, גם כאשר היא נעשית עם הכוונות הכי טובות, שכן הספקנות ההדדית מעמיקה את תחושת חוסר-הטעם בנקיטת ויתורים.

מסיבות אלו, טראמפ צריך לעודד את שני הצדדים לא רק לחדש את המשא ומתן. אלא גם לנקוט בצעדם מפייסים הדדיים כדי לבנות אמון. רק אז יחלו הצדדים לראות זה את זה כשותפים הראויים לאמון, מהלך שחיוני לחידוש המשא ומתן לשלום מתוך תחושת ביטחון שיצליחו בסופו של דבר.

לשם כך, על טארמפ בין היתר להפעיל לחץ על נתניהו לעצור את הרחבתן והכשרתן של התנחלויות בלתי-חוקיות, לשחרר אסירים פלסטיניים מסוימים, להנפיק אישורי בנייה עם הגבלות מינימליות, להקל על פלסטיניים המבקשים לעשות עסקים בישראל, להתיר למספר רב יותר של פלסטינים לעבוד בישראל, ולהצהיר כי ישראל מוכנה לדון בכל הסוגיות הקשורות לסכסוך בין הצדדים.

כמו כן, על טראמפ להפעיל לחץ על הרשות הפלסטינית לחדול מכל הסתה, להימנע מאיבה פומבית כלפי ישראל, לגנות את האלימות, לדבר בגלוי על הצורך בנקיטת ויתורים כואבים מסוימים, לחפש פיוס אמתי עם חמאס ובעזרת ארה"ב לעודד אותו לאמץ את יוזמת השלום הערבית בדומה לרוב העולם הערבי. לבסוף, על טארמפ לעודד את המנהיגים בשני הצדדים להידבר באופן קבוע כדי לטפח כימיה אישית ואמון אישי.

בנוסף, שני הצדדים צריכים לנקוט במספר צעדי אדם-מול-אדם, לרבות: עידוד תיירות בשני הכיוונים, חיזוק פעילות נשים, תמיכה באינטראקציות בין סטודנטים, מתן הזדמנויות לצעירים פלסטינים ללמוד באוניברסיטאות ישראליות, השתתפות בפעילויות ספורט משותפות, והחלפת תערוכות אמנות – צעדים שכולם יתרמו תרומה ניכרת לטיפוח יחסי אמון ושכנות.

בטחון לאומי: ניכר כיום מצב של פחד וחרדה בנוגע לעתיד אשר נחווה על ידי שני הצדדים, ואשר ניזון על ידי תחושה עמוקה של חוסר ביטחון לאומי. דאגה זו מבוססת במידה רבה בחוויות עבר.

על אף עוצמתה הצבאית, ישראל מוסיפה לחוש פגיעה עקב הפגזות אקראיות, פעולות טרור, וסוגים אחרים של אלימות קיצונית כגון דקירות ופיגועי כלי רכב. תחושת חוסר-ביטחון זו הפכה למנטרה של מדינה, ולעתים תכופות גורמת לישראל לנקוט בצעדים בלתי-פרופורציונאליים נגד הפלסטינים.

מבחינת הפלסטינים, עוצמתה הצבאית של ישראל והידיעה כי אין לנצח אותה מעוררות תחושה עמוקה של חוסר-ביטחון, אשר לעתים מחוזקת על ידי החשש מפני פשיטות ליליות, הריסת בתים ומעצר מנהלי בין היתר. העובדה כי ישראל יכולה לנקוט בצעדים אלו באופן חופשי מגבירה את תחושת הפגיעות העמוקה בקרב הפלסטינים.

על מנת להפיג חלק מתחושת חוסר-הביטחון ההדדית הזו, טראמפ צריך להתעקש על כך כי שני הצדדים ינקטו בצעדים מוחשיים כדי לעצור את האלימות, לגנות אותה כאשר היא מתרחשת, ולעבוד יחד כדי להוכיח מחויבות ורגישות לחששותיו הביטחוניים הלגיטימיות של השני. יתר על כן, שני הצדדים צריכים לשתף פעולה בצורה מלאה בכל ענייני בטחון הפנים, לשתף מודיעין, ולעבוד באופן הדוק למניעת כל מעשה אלימות המתוכנן על ידי קיצונים בשני הצדדים.

אשליות: בשני הצדדים ציבורים חזקים ובעלי השפעה אשר עדיין מאמינים כי ניתן לגרוף את כל הקופה. בישראל מפלגות כגון הבית היהודי, בראשות נפתלי בנט, שבקואליציה, קוראות בפומבי לסיפוח חלק ניכר מהגדה המערבית מתוך אמונה כי ליהודים זכות מולדת וטבעית ל"ארץ ישראל השלמה".

בצד הפלסטיני, חמאס (על אף הצהרתם מדי פעם כי יקבלו פתרון שתי מדינות על בסיס גבולות 1967) עומד על כך כי כל פלשתינה המנדטורית, כולל ישראל, היא שטח פלסטיני, ובמקרה הטוב ירשו ליהודים לחיות תחת שלטון פלסטיני.

שני הצדדים חיים עם אשליות אלו ודבקים בגישת סכום אפס. למרבה הצער, מנהיגיהם רק מפיצים ומנציחים את אותן האמונות. אשליותיה של ישראל משמשות הצדקה להמשך הכיבוש, וקיצונים פלסטינים נאחזים באשליותיהם באופן לא פחות עיוור מאשר הישראלים, מה שמביא להתנגדות ולפחד מפני שינוי. כל זאת תורמת להפיכת הסכסוך הישראלי-פלסטיני למצב כרוני ובלתי-פתיר.

על מנת לשחרר את שני צדדים מהאשליה כי אחד מהם יכול לגרוף את כל הקופה, על טראמפ להבהיר בצורה חד-משמעית כי ארה"ב תוכל לקדם הסכם בשלב מאוחר יותר רק כאשר שני הצדדים יכירו בשלוש העובדות הבאות: א) אף צד אינו יכול לגרוף את כל הקופה; ב) דו-קיום אינו אופציה אחת מבין רבות אלא האופציה היחידה; ג) הסכסוך יסתיים רק על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים.

טראמפ חייב להבין כי הצלחתן של שיחות שלום עתידיות תלויה לחלוטין בטיפול בשלושת המכשולים הנ"ל באמצעות תהליך פיוס, וכי הדבר הטוב ביותר שארה"ב יכולה לעשות בשלב זה הוא ליזום תהליך פיוס ולמלא את התפקיד של מתווך תוך פיקוח על שני הצדדים על מנת להבטיח עמידתם בדרישות.

באופן אישי אינני מאמין כי נתניהו יאפשר הקמת מדינה פלסטינית במשמרתו, או כי אבו מאזן יהיה מסוגל לנקוט בוויתורים ההכרחיים וגם לשרוד פוליטית, או כי כישורי המשא ומתן ה'מופלאים' של טראמפ יניבו פריצת דרך משמעותית.

עם זאת, תהליך הפיוס נותר בכל מצב מהלך חיוני עבור ממשלת ישראל עתידית והרשות הפלסטינית בסלילת הדרך לקידום השלום על בסיס סולידי.