ההתנחלויות: אבן הנֶגֶף של ישראל

שיחות השלום המקרטעות בין הישראלים והפלסטינים, אותן מנסה מזכיר החוץ האמריקאי ג'ון קרי להמריץ זה כבר ארבעה חודשים, עומדות שוב בפני קיר אטום. סוגיית המשך הבנייה בשטחים והרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית עלתה מחדש כציר הפולמוסי המרכזי בין שני הצדדים, ומאיימת לטרפד את התהליך כולו.

כמובן שכל צד תופס את המפעל ההתנחלותי מנקודת מבט שונה לחלוטין בהגדירו את יעדיו האסטרטגים, וכל פעם שישראל מכריזה על בניית יחידות דיור חדשות הסיכוי לפתרון הבעיה הולך ופוחת.

מנקודת ראות פלסטינית, אם מטרת המו"מ הנוכחי היא אכן להגיע להסכם שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות, אזי המשך הפעילות בהתנחלויות – ולמעשה עצם קיומן ברחבי הגדה המערבית – עומדים בניגוד גמור למטרה שלשמה הוא חוּדש; וכתוצאה מכך תישלל מהם באופן בלתי נמנע כינון מדינתם-הם באותם שטחים.

מאז החתימה על הצהרת העקרונות באוסלו בספטמבר 1993, מספר המתנחלים בגדה המערבית הושלש, מ- 110,000 בקירוב ליותר מ-340,000 כיום, בתוספת של כ-200,000 מתנחלים יהודים בירושלים המזרחית, היכן שאלפי יחידות דיור נמצאות בשלבי בנייה שונים.

באופן מעשי, הקמתה של כל התנחלות חדשה גוזלת לאט – אך בטוח – אדמות פלסטיניות, ושולחת בזאת מסר שאינו משתמע לשתי פנים: ישראל אינה מקבלת בשום פנים ואופן את דרישות הפלסטינים, כמו גם לא את זכותם הלגיטימית בלִווּי גושפנקא בינלאומית, לכינון מדינה עצמאית.

הפלסטינים עומדים על כך כי בניגוד להצהרותיו הפומביות, אין לראה"מ נתניהו שום כוונה להגיע להסכם שלום המבוסס על פתרון שתי המדינות. הם מדגישים את מאמציו הבלתי-נלאים להביא לידי הרחבת ההתנחלויות ע"פ משנתו הימנית-קיצונית של הנשיא המנוח יצחק שמיר בשלהי שנות ה-80', אשר קידם בכל עוזו את הרעיון כי על ישראל ליישב את הגדה המערבית עם מליון יהודים, כעובדה מוגמרת בלתי הפיכה.

אף על פי שהקפאת הבניה בשטחים לא הייתה מבין התנאים המוקדמים לחידוש שיחות השלום, עדין הרשות הפלסטינית מודעת לכך שהרחבת ההתנחלויות במהלכן מוכיחה לתושביה כי היא (הרשות) נכנעת כבר בגרעין הקשה של מכלול הנושאים, והיא עלולה לאבד את אימון הציבור לגבי מטרת השיחות בכלל.

אכן, המשך הבנייה מקשה ביותר על הנשיא עבאס להתפשר על סוגיה קריטית נוספת מול ישראל, וזוהי זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.

סוגיה זו מרְפה עוד יותר את ידיהם של הפלסטינים כשהם מסתכלים עליה בהקשר של הסירוב הישראלי להתפשר בנושא המרכזי, שהוא זה אשר יקבע את עתידה של האומה הפלסטינית.

עמדתו של נתניהו היא שההתנחלויות אינן מהוות מכשול לכינונה של מדינה פלסטינית ברת-קיימא. יחד עם זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהוא חוזר ומצהיר פומבית על זכותה האינהרנטית של ישראל על שטחים אלו, מה שמוכיח בדיוק את ההפך. כיצד הוא מתכונן להמתיק את הגלולה לאור המציאות הבוטה בשטח נותר עדיין בגדר מסתורין, על כל פנים.

נתניהו נותר תקיף בעמדתו על זכותה של ישראל לקיים נוכחות משמעותית בגדה המערבית,
ומצדיק זאת בעובדות שלהלן, אשר מנקודת מבטו-הוא אין בהן כל פגם:

ראשית, הוא מתעקש על כך שליהודים קיימת זיקה היסטורית על כל חלקי "ארץ ישראל" על פי חזונה של התנועה הציונית, ושלא כקודמיו – אהוד אולמרט, אריאל שרון ואהוד ברק – אין הוא תופס את הגדה המערבית כשטח כבוש (אליה הוא מתייחס בשמה העברי הקדום – יהודה ושומרון). אי לכך, טענתו היא שהגדה המערבית אינה יכול להיות מחוץ לתחום עבור מתיישבים יהודים;

שנית, נתניהו ועִמו ישראלים רבים בעלי אמונה דתית חזקה, מחזיקים בדעה שהארץ הזו נועדה ליהודים, שלהם זכות אבות מימי התנ"ך. מתנחלים קנאים מאמינים בכל לבם שהם מגשימי שליחותו של הקב"ה אשר בוחן את נחישותם, עקשנותם ושאיפותיהם לכל קרבן מתבקש, לפני שהוא מוסר להם את הארץ המובטחת לצמיתות;

שלישית, נתניהו יצר בעקביות זיקה בין ההתנחלויות לבין ביטחונה הלאומי של ישראל, כאשר ישראלים רבים מיישמים את דבריו כפשוטם. הוא חוזר ואומר על כל במה כי ישראל לא תוכל להתקיים במסגרת של "גבולות חסרי-הגנה" על בסיס קווי 1967, ומדגיש את העובדה כי רוחבה המקסימאלי של ישראל יהיה לא יותר מתשעה ק"מ, במידה ותוותר על נוכחותה בגדה המערבית;

רביעית, המוטיבציה המעשית יותר העומדת מאחורי מפעל ההתנחלויות הינה תשוקתם של ישראלים רבים – בעידוד ממשלתם – להתגורר בבתים ברי-השגה מרוּוָחים, בסביבה נקייה ועם נגישות נוחה לערים מרכזיות. על מנת למשוך יותר ויותר מתיישבים, ממשלות עוקבות המשיכו וממשיכות לסבסד עלויות בנייה, מוסדות חינוך, הגנה מרחבית ושירותים מגוונים נוספים.

כתוצאה מארבעת העובדות הללו הרחבת התנחלויות קיימות נמשכת כל הזמן, והוקמה תנועת התיישבות בעלת כוח פוליטי אימתני אשר שזור היטב בלב הממסד הפוליטי הישראלי. במשך השנים תנועה זו רכשה לה מעין זכות וֶטוֹ דה-פקטו כלפי מרב שיקולי מדיניות הפנים הנוגעים לגורל ההתנחלויות בגדה המערבית.

תנועה זו אינה קטנה והיא אינה מורכבת מפושעים ווַנדליסטים שמטרתם להרוס ולשרוף מסגדים או לתקוף בסיסי צבא ישראלי, למרות מקרים חמורים מסוג זה שאכן התרחשו. זוהי תנועה בעלת תמיכה ציבורית רחבה, וקואליציות עוקבות נשענות עליה על מנת לצבור כוח פוליטי ניכר.

אם הוויכוח בנושא ההתנחלויות היה כרוך בסוגיות ביטחוניות ופוליטיות בלבד, ניתן היה להגיע לעמק השווה בעזרת רצון טוב וערבויות ביטחוניות נוקשות. למִצער, ההתנחלויות מסמלות משהו שהוא מעבר לחילוקי הדעות בענייני ביטחון ומדיניות.

כל זאת מעלה את השאלה: האם ממשלת נתניהו מודעת לכך כי מדיניותה בנושא ההתנחלויות מדרדרת את המצב עד כדי סכנה לעימות אלים מחודש? לאחרונה התבטא מזכיר המדינה ג'ון קרי כ"בלתי חוקיות" בהתייחסו להתנחלויות, והזהיר מפני הפוטנציאל להתפרצות אלימה בדמותה של אינתיפאדה שלישית.

ייתכן שקרי נסחף במקצת בהתבטאותו בנתנו פומבי להערכותיו, במקום לחדד את המסר הזה ישירות לאוזניו של נתניהו, אך הוא תקף בלאו הכי.

אף על פי שהרשות הפלסטינית למדה את הלקח בעקבות האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 ותעשה ככל שביכולתה למנוע עימות אלים מול ישראל, עדיין ישנם פלסטינים קיצונים רבים עליהם אין לרָשות שום שליטה. הם עלולים לנצל כל הזדמנות להתפרצות אלימה, במיוחד כאשר הפלסטינים שרויים במצב של לימבו קיומי.

הבעת התסכול של קרי מנתניהו בנושא ההתנחלויות הייתה ניכרת לעין, אך מה שמדאיג יותר הוא כי היחסים הבילטראליים בין ארה"ב וישראל שקעו לרמה שלא הייתה כמותה מזה עשרות שנים.

מה שנחוץ הוא שינוי יסודי במדיניות אשר קודם כל תחייב הפסקת הבנייה, ושנית – תהייה מחויבת למעשים – ולא רק ברטוריקה – לפתרון שתי המדינות. כי אם לא כך, ממשלת נתניהו מסתכנת בכך שהופכת את ההתנחלויות לסרטן שיהרוס את המדינה מבפנים.

ההתקפה שבוצעה בידי מתנחלים מיליטנטים על בסיס צבאי, כמו גם על חיילי צה"ל בגדה המערבית בשנת 2011 ושוב באוקטובר 2013, הייתה בלתי נתפסת לפני שנים מעטות בלבד. מכל מקום, התקפות מסוג זה עלולות לעלות מדרגה בחומרתן; זוהי אפשרות בהחלט סבירה ורק מנהיגים בלתי-אחראים בעליל יכולים להתעלם מכך ולעבור לסדר יומם הרגיל.

יתר על כן, המשך הבנייה בהתנחלויות תוביל ליתר פיצול בתוך החברה הישראלית, אשר ברובה מעוניינת להביא לידי קץ הסכסוך עם הפלסטינים. מולם עומדים בעלי האידיאולוגיה הנוקשה כמו נתניהו ומחנהו, אשר מתכחשים לעובדה כי ההתנחלויות הינן נטל כבד על הישראלי המצוי המשלם עבור כל זאת מכיסו, והוא עצמו חסר דיור בר-השגה.

מצד שני, ישראלים בעלי הכרה דתית עמוקה אינם זקוקים לעֵדוּת כלשהי על מנת להצדיק את אמונתם, כי הבנייה והרחבת ההתנחלויות הינה הזדמנות היסטורית ייחודית להשבת זכותם המוּלדת למכורתם.

אין ספק כי עקירת מספר ניכר של מתנחלים יהווה מקור לחילוקי דעות קיצוניים בתוך ישראל. יחד עם זאת, אין בנמצא פתרון אפשרי אחר לסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לפנות את שמונים ההתנחלויות המפוזרות במרחבי הגדה המערבית, בהם יושבים יותר מ- 127,000 מתנחלים.

המפונים יוכלו להתיישב מחדש בכל אחד משלושת גושי ההתנחלויות לאורך גבול 67' (המכיל כיום 43 התנחלויות עם יותר מ-214,000 מתיישבים). לאחר חתימת ההסכם עם הפלסטינים, יש להניח כי גבול זה יהווה חלק מישראל תוך כדי החלפת שטחים שוויונית.

בשיחה מקיפה שניהלתי לפני מספר ימים עם ראה"מ לשעבר אהוד אולמרט, הוא היה תקיף יותר מאי פעם בדעתו כי העיתוי המוחץ להגיע להסכם שלום הוא עכשיו. הוא הסכים עם הערכתו של ג'ון קרי על מחויבותו לשלום של מחמוד עבאס, משום שעכשיו מעמדו הפוליטי חזק יותר מבעבר, והוא מוכן להגיע להחלטות קשות על מנת להשיג הסכם.

הזמן בּשֶל לשלום גם הודות לכוחו ההולך ונחלש של חמאס, כולל הפופולאריות שלו; מדינות המפרץ ובראשן סעודיה יחד עם ירדן ומצרים, נוטות יותר לעבר ישראל בחששן מתכנית הגרעין האיראנית, מכוחם ההולך ודועך של האחים המוסלמים ומהמשך המהומות בסוריה ובעיראק. כל הגורמים הללו הופכים את פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לנחשק יותר מאי פעם על מנת להוביל ליציבות האזור.

דרישתו הנחרצת של נתניהו מהרשות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינה יהודית בעוד הרחבת ההתנחלויות נמשכת ללא הפוגה, אינה אלא החוצפה בהתגלמותה.

התנהגות מעין זו יכולה לבוא רק מאדם אשר עקרונותיו האידיאולוגיים חשובים לו יותר מרווחת עמו ומדינתו, ובניגוד לאִמרתו הידועה של הרצל, "אם תרצו, אין זו אגדה". בכל אופן, מציאותם הקיומית של הפלסטינים איננה אגדה; הם כאן לצמיתות, וידן של ההתנחלויות לא תהיה על העליונה בסוגיה זו.

כל המספרים המופיעים לעיל, אלא אם צוין אחרת, נמסרו מידי חגית עופרן, האחראית מטעם תנועת שלום עכשיו למעקב בהתנחלויות. אני חב לה את תודתי על ששיתפה אותי בסטטיסטיקה על ההתנחלויות.