מדינאות לעומת דמגוגיה

פטירתו של שמעון פרס מדגישה את ההבדל המוחלט במנהיגות בינו לבין רה"מ נתניהו – ההבדל בין מדינאי לבין דמגוג. פרס מעולם לא היסס לשנות את עמדתו ולאמץ מדיניות מהשמאל, מהימין או מהמרכז, כל עוד סבר כי אותה המדיניות תשרת את אינטרס המדינה ותקדם את השלום, מטרה אשר אותה הוא הציב תמיד מעל הפוליטיקה המפלגתית. ואולם, נתניהו מוכיח שוב ושוב כי הוא תקוע בעבר, נאחז במדינות ריאקציונרית ושם את האמביציה האישית ואת נטיותיו האידיאולוגיות מעל האינטרס הלאומי – ובכך סולל דרך מבשרת רעות למדינה אשר לכאורה ברצונו להגן עליה.

אלו אשר לא ציפו לשום דבר חדש מנאומו של רה"מ נתניהו בעצרת הכללית של האו"ם לא התאכזבו. נתניהו הציג את כשרונו הרגיל ליהירות ואישר, אם כי בצורה לא ישירה, את הידוע כבר מראש – שלילתו את כינונה של מדינה פלסטינית.

למעשה, הוא רק הדגיש מחדש את זכויותיה ההיסטוריות והתנכיות של מדינת ישראל ל"ארץ ישראל השלמה", מה שמוריד כמעט לאפס את הסיכויים לשלום. סיסמתו כי הוא תומך ברעיון שתי המדינות כמובן אינה אלא סיסמה גרידא. ואכן, מעשיו בשטח והשקפותיו באשר לעתידם של השטחים הפלסטיניים מצביעים דווקא לכיוון ההפוך.

התמקדותו של פרס נותרה לאורך כל חייו בהשגת שלום עם הפלסטינים, מתוך הבנה כי בטחונה ורווחתה של מדינת ישראל תלויים ביחסים טובים ופרוגרסיביים יותר בין ישראל לפלסטינים, ובסופו של דבר עם העולם הערבי הרחב יותר.

נתניהו, בניגוד לכך, נעשה עיוור מסדר יומו האידיאולוגי ואינו מביא בחשבון את השפעותיה והשלכותיה הנוראיות של מדיניותו על ביטחונה העתידי של ישראל.

פרס הבין כי ישראל עושה הישגים אדירים והצלחות חסרות תקדים בתחומי הצבא, הטכנולוגיה, הכלכלה, הרפואה והחקלאות, אך גם ידע כי, על אף הישגיה המרשימים, קיומה וביטחונה של מדינת ישראל תלויים בהושטת יד בשלום לשאר העולם הערבי.

בעצרת הכללית של האו"ם נתניהו הציג ברברבנות את ישראל כמושיע העולם, כאילו הוא בעצמו המשיח אשר הביא את הישראלים לארץ המובטחת והפך מדבר שומם לנווה של חלב ודבש.

פרס הציג במהלך חייו הארוכים את תכונות המנהיגות ואת הגמישות ההכרחיים כדי לקדם דרכים שונות שבהן ניתן לשפר ולחזק את מדינת ישראל. הוא מעולם לא שכח כי ישראל במיטבה דווקא כאשר היא חיה בשלום עם עצמה ועם שכניה.

נתניהו מבקש להשתמש בעוצמתה האדירה של מדינת ישראל ככלי לדיכוי הפלסטינים, לשימור הכיבוש, וליצירת עובדות בלתי הפיכות בשטח, ובכך מחבל בשאיפותיהם של הפלסטינים למדינה עצמאית.

פרס הציב את הישרדותה של מדינת ישראל בעדיפות ראשונה על ידי פיתוח התכנית הגרעינית, מתוך הבנה כי רק אם תחזיק ברשותו את הנשק האולטימטיבי ישראל תהיה מסוגלת להרתיע כל איוב נשבע אשר תאיים על קיומה של המדינה – אלא שפרס מעולם לא החשיב את הפלסטינים או כל מדינה ערבית כשייכים לקטגוריה הזו.

האסטרטגיה של נתניהו, לעומת זאת, הולכת ומתעצבת על ידי אירועים יומיומיים כדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית האישית. הוא משתמש בהמשכו ובהרחבתו של מפעל ההתנחלויות לכאורה כאמצעי לחזק את ביטחונה הלאומי של הארץ, כאשר במציאות הפלסטינים לעולם לא יהיו מסוגלים להוות איום קיומי על מדינת ישראל.

פרס מותיר אחריו מורשת, ככל שהיא שנויה במחלוקת, כמדינאי אשר זכה בצדק לפרס נובל לשלום על תרומתו להסכמי אוסלו ב-1993, הישג מדיני אשר סלל את הדרך גם להסכם השלום עם ירדן שנתיים לאחר מכן, הסכם הנחשב על ידי ישראל כאבן היסוד לביטחונה בחזיתה המערבית.

במהופך, מיד עם עלייתו לשלטון ב-1996, נתניהו החל בפירוקם השיטתית של הסכמי אוסלו, תוך התעלמות מהשלכות צעדיו חסרי האחריות וסלילת הדרך לאלימות המתמשכת אשר הגיעה לשיאה באינתיפאדה השנייה.

פרס הבין כי, לנוכח גודלה הזעיר של מדינת ישראל והימצאותה בשכונה נדיפה, עליה להיות חברה פעילה ותומכת בקהילה הבינלאומית כך שתתקבל בקרבה ותזכה לכבוד בזכות העקרונות המוסריים אשר על בסיסם קמה המדינה.

נתניהו, בניגוד לכך, קידם ומוסיף לקדם מדיניות אשר הולכת ומבודדת את המדינה, בונה גדרות במקום להושיט יד בשלום, ומרחיק חבריה הטובים ביותר של ישראל (לרבות ארה"ב) אשר מגנים אותו על מדיניותו אשר פוגעת לא רק באינטרסיה של מדינת ישראל אלא גם באינטרסיהם שלהם במזרח התיכון.

פרס אימץ בחום את יוזמת השלום הערבית (API), אשר הוצעה לראשונה בשנת 2002 ומספקת מסגרת לשלום ישראלי-פלסטיני בהקשרו של שלום ערבי-ישראלי כולל, אשר עשויה להביא להכרת מדינת ישראל על ידי יותר מ-50 מדינות ערביות ומוסלמיות.

נתניהו מצדו דחה את ה-API בהינף יד, בטענה כי הוצעה על בסיס קח או הנח, כאשר לאמיתו של דבר רה"מ מעולם לא התכוון לנהל משא ומתן עם הפלסטינים תחת כל מסגרת. דבריו בעצרת הכללית של האו"ם לפיהם הוא מקבל את רוח יוזמת השלום הערבית לא היו אלא תכסיס דמגוגי כדי ליצור מראית עין של פתיחות למשא ומתן, כאשר למעשה בכוונתו לנהל את הסכסוך תוך חיזוק הכיבוש עד נקודת האל-חזור.

פרס היה דמות המפתח האחרון בדור המייסדים עם חזון לגבי היכן ישראל צריכה להיות בעתיד. ככל שנחשב כשנוי במחלוקת ואידיוסינקרטי, הוא מעולם סטה מחזונו ליצור מדינה עצמאית, גאה ודמוקרטית כביתו הלאומי של העם היהודי לעד.

לנתניהו אין שמץ היכן ישראל צריכה להיות בעוד 10 או 15 שנים. מדיניותו מערערת את יסודותיה הדמוקרטיים של המדינה, תוך אלפייה בוטה נגד אוכלוסייה ערבי ישראל, שימור הכיבוש וסיכון זהותה הלאומית היהודית של המדינה.

כאשר יספוד את פרס בהלווייתו, כדאי יהיה  לנתניהו לזכור כי פרס היה המדינאי אשר הבין היטב כי כל עוד ישראל תהנה מהיד העליונה, עליה יהיה לאפשר לפלסטינים לחיות במדינה חופשית ודמוקרטית משלהם.

הישראלים והפלסטינים נידונים להתקיים זה לצד זה מכורח המציאות – עליהם כעת לסלול יחדיו את הדרך לעתיד של ידידות ושלום, שמא יידונו יחדיו לאבדון.

נתניהו יטיב להרהר בשאלה האם ברצונו להיזכר כמדינאי אשר הגשים את חזונו של פרס, או כדמגוג אשר הוליך את עמו שולל וניפץ את שאיפתם בת אלפיים השנים לחיות בשלום סוף כל סוף בארצם.