משבר המנהיגות העולמי

שאלה העולה לעתים תכופות הנה: האם מנהיגים הם ראי של זמנם, או שמא הם אנשים הקמים לענות לקריאת השעה? ההיסטוריה מראה כי רבים התעלו ופעלו בצורה שהלמה את המצב מתוך אמונה מוסרית חזקה. האירועים והנסיבות באותה העת היו ככאלו כי לכל פעולה או אי-פעולה היו השלכות עצומות עם ממדים ששינו את מהלך ההיסטוריה.

אין ספק כי אנו חיים בתקופה המאופיינת בבעיות עולמיות חסרות תקדים. קיצוניות אלימה הולכת ומתפשטת, עוני וייאוש רווחים, פחד, אי-ודאות וחוסר תקווה שוררים, ואיומים קיומיים כגון פרוליפרציה גרעינית ואסונות סביבתיים מרחפים מעלינו.

ברם, אנו מיד חשים קהות נוחה, מתעלמים מסביבתנו כאילו הסערה המתפתחת באופק תתפוגג כשלעצמה ואיכשהו נינצל ונשרוד.

טרם מצאנו מנהיג, והנני מזמינכם להצביע אפילו על אחד, אשר מסוגל להתמודד עם האתגרים הגדולים שעומדים בפנינו כיום. מנהיג אשר מתעלה על החולשה האנושית. מנהיגים עם אומץ אשר אינם פזיזים, עם חזון אך מחוברים למציאות, אשר אינם נרתעים מאף מכשול, ואשר מוכנים אף למות למען מטרה שהם מאמינים בה.

אנו עדים, בלי ספק, להיעדר מנהיגות אשר משקף את מצב ענייננו ואת תנאי חיינו כמעט בכל מקום.

השאננים השלימו עם הסטטוס קוו, לאדישים לא אכפת, האשלייתיים מוסיפים לפנטז, הפוליטיקאים עסוקים במניפולציה, הרעבים לכוח משקרים ומרמים על מנת להיאחז בעמדותיהם.

הצעירים חסרי מנוח, כמודגם על ידי האביב הערבי ובמקומות אחרים רבים כל כך, מכך שאינם יודעים מה יעלה בגורלם בעתיד. הזקנים מתייאשים, סופרים את ימיהם האחרונים; העשירים חפצים להיות עשירים יותר, ההון העולמי מרוכז בידי מיעוט, לעניים אין לאן ללכת.

סמכויות דת מטיפות למוסר שהן בעצמן אינן חיות את חייהן על פיו. והטובים והמבריקים ביותר, אשר היו יכולים לקום ולנהוג, אינם רוצים ללכלך את ידיהם בפוליטיקה.

היכן המנהיגים שיקומו לענות לקריאה בשעה הרת גורל זו? כפי שג'ון קווינסי אדמס אמר, "אם מעשיך נותנים לאחרים את ההשראה לחלום יותר, ללמוד יותר, לעשות יותר ולהפוך ליותר, אזי הנך מנהיג".

מנהיגים כגון ראש הממשלה הבריטי צ'רצ'יל, אשר הציג נחישות ברזל בהתמודדות עם גרמניה הנאצית וניצח, וכל העולם ניצח עמו.

יצחק רבין, אשר הכיר בכורח הדו-קיום הישראלי-פלסטיני, צדק לפני 23 שנים והיה צודק גם היום. הוא הושיט את ידו לשלום, חתם על הסכמי אוסלו ב-1993, ומת למען מה שהאמין בו.

הנשיא המצרי אנואר סאדאת הפגין אומץ אצילי; היה המנהיג הערבי הראשון אשר הכיר בכך, לפני יותר מ-40 שנים, כי ישראל אינה הולכת לשום מקום, והתנקשו בחייו על כך שעשה שלום. סאדאת צדק אז והיה צודק גם היום.

נשיא ארה"ב אברהם לינקולן אשר נאבק למען שימור האיחוד נגד הקונפדרציה (במחיר של כמיליון אבדות אמריקניות), שם את אמריקה במסלול לגדולה שלא הייתה כמותה בתולדות האומות.

"אולי לא אנצח", אמר לינקולן בציטוט המיוחס לו, "אך אהיה מהימן. אולי לא אצליח, אך אחיה על פי האור שיש בי".

נלסון מנדלה בחר באומץ את האמת והפיוס על פני הנקמה והגמול הנואלים. דוגמתו מראה כי ניתן לפייס בין מדכא למדוכא.

לדבריו של דייוויד פוסטר וולאס, מנהיגים אמתיים הנם אנשים אשר "מסייעים לנו להתגבר על מגבלות אנוכיותנו וחולשתנו ופחדנו, ומניעים אותנו לעשות דברים טובים יותר, קשים יותר, מאשר אנו מצליחים לגרום לעצמנו לעשות לבדנו".

ברם, הביטו במנהיגינו העלובים כיום, בין אחרים רבים ברחבי העולם, אשר מגיעים להם רק בוז וקלון.

הנשיא הרוסי פוטין, אשר רעבו לכוח שני רק לחמדנותו המושחתת שאינה יודעת שבע, כאשר הכלכלה הרוסית מרוסקת והעם סובל מהתפרצויותיו הרודניות ומחלומותיו האימפריאליסטיים.

פוטין היה יכול להפוך את רוסיה לחלק בלתי-נפרד מהקהילה האירופאית, וביחד להעלות את היבשה לשיאים שלא היו מצליחים להגיע אליהם בנפרד.

נשיא טורקיה ארדואן, אשר קנאותו והפרותיו של זכויות אדם שוללות מהעם הטורקי את חרותו והורסות את ארצו טיפין טיפין.

באופן עצוב, הוא ויתר על הזדמנות חשובה ליצור מודל מוצלח לדמוקרטיה אסלאמית שתהיה לה השפעה עצומה על העולם הערבי, בייחוד בעקבות האביב הערבי.

ראש הממשלה נתניהו, אשר הפך את הדמגוגיה לאמנות ואשר קנאותו האידיאולוגית מונעת מהישראלים ומהפלסטינים כאחד את השלום שהם מוקירים וזקוקים לו.

אין הוא מצליח להבין כי שלום ישראלי-פלסטיני עשוי להביא לרנסנס אזורי על ידי שלום ערבי-ישראלי מקיף, ולשנות למעשה את מהלך ההיסטוריה.

הנשיא בוש, אשר ניהל מלחמה פזיזה בעיראק – מלחמת ברירה אשר הפכה את האזור לגיהינום והצית מלחמה כיתתית אכזרית אשר סופה אינו נראה לעין.

דמיינו את ההבדל אילו שני טריליון הדולרים שהתבזבזו על מלחמה חסרת היגיון הוקצו לשיקום תשתיות ומתן סיוע לקהילות החיות בעוני מתסכל.

האייטולה ח'אמנאי, אשר מוציא להורג ומענה את עמו תוך נטילת כבודם וזכותם לחרות. הוא שולח כספים, חומרים, וכוח אדם להניע את מכונת ההרג של אסד, הכול בשם האל.

במקום זאת, יכול היה ח'אמנאי להשתמש בפאר אוצרותיה של איראן במשאבי אנוש וטבע ולשחק תפקיד מוביל ובונה באזור בכדי לעודד יציבות, קדמה ושלום.

אעפ"י שהנשיא אובמה נופל לקטגוריה שונה לחלוטין – הוא השיב לנשיאות את הכבוד והמעמד הראויים, והפגין מחויבות בלתי-מעורערת לזכויות אדם – הוא מעולם לא העריך את תפקידה הגלובלי החיוני של ארה"ב כמנהיגה.

אלא, הוא הוביל "מאחור", ויצר רושם של חולשה והתלבטות, מה שאפשר למעצמות אחרות, בייחוד רוסיה ואיראן, למלא את הווקום שיצר, והעלה ספקות רציניים אצל בעלי בריתה של ארה"ב לגבי יכולתה של ארה"ב לעמוד במשימה.

עם היעדר מנהיגות עולמית, לא ייפלא אפוא מדוע במלחמת האזרחים בסוריה נהרגו 300,000 בני אדם וחלק ניכר מהמדינה חרבה בעוד שמנהיגי העולם לא הצליחו לשים קץ לקטל.

לא ייפלא אפוא מדוע הסכסוך הסוני-שיעי מוסיף לגבות את חייהם של עשרות אלפי חפים מפשע, כאשר יודעים כי לא יהיו מנצחים במלחמה הזו וכי הברירה היחידה הנה לחיות זה עם זה.

לא ייפלא אפוא מדוע לאחר חמישה עשורים של הכיבוש הישראלי, הפלסטינים מסוכסכים בינם לבין עצמם ונגד ישראל. על שני הצדדים להתעשת ולהבין כי רק דו-קיום בשלום יכול להבטיח את הישרדותם ההדדית.

לא ייפלא אפוא מדוע האלימות הקיצונית במגמת עלייה, מדוע הצעירים עוברים רדיקליזציה, מדוע כמעט ואין סיכוי לימים טובים יותר. כל עוד המנהיגות נפקדת בזירה העולמית, אפשר לצפות רק ליותר מאותו הדבר.

הרי שמנהיגים הם ראי של זמנם, וייתכן ואנשים בכל רחבי העולם כבר הגיעו לנקודת שבירה.

קריאתם למנהיגות אמינה, אכפתית ונועזת מהדהדת בכל מקום. רק אפשר לקוות כי מנהיגים כאלו ישמעו את זעקת העם ויקומו לענות לקריאתו הנואשת.