טורקיה וה-PKK: אלימות הדדית אינה הפתרון
הנשיא הטורקי ארדואן טוען כי הפעולות הצבאיות המתבצעות נגד מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK) ימשיכו עד ש"המורד האחרון ייהרג". הדבר המפליא ביותר בהצהרה זו הוא כי, לאחר 30 שנות אלימות אשר גבתה את חייהם של מעל 40,000 טורקים וכורדים, ארדואן עוד מאמין כי ניתן לפתור את הסכסוך באמצעות כוח אכזרי. אלא שהוא שוגה שגיאה יסודית, שכן מאבקם ההיסטורי הארוך של הכורדים מוטמע בתודעתם ומספק את התנופה בחיפושם אחר סוג של אוטונומיה אשר תחזיק מעמד עד שניתן יהיה להשיג פתרון המקובל על שני הצדדים באמצעות משא ומתן לשלום.
על מנת להבין דפוס חשיבתם של הכורדים, כדאי לארדואן לחזור, גם במעבר מהיר, על ההיסטוריה שלהם ועל הקושי שחוו מאז תום מלחמת העולם הראשונה.
ממלכת כורדיסטן העצמאית התקיימה פחות משנתיים (1922-1924) עד שהתחלקה בין מה שהפכו בסופו דבר לעיראק, איראן, טורקיה וסוריה, בלי להתחשב באתניות או ברלוונטיות גיאוגרפית. אף על פי כן, הכורדים נאחזו במורשתם התרבותית, אשר שלילתה על ידי הטורקים נותרת במרכז קובלנותיהם עד עצם היום הזה.
מאז התפרקות כורדיסטן, ועל אף האפליה נגד בכורדים והסביבה המסוכנת שבה מצאו את עצמם, הכורדים נותרים נחושים בדעתם לשמר את דרך חייהם, שמא זהותה הלאומית/אתנית ושפתם ייכחדו.
בעיראק, ישנם כשבעה מיליון כורדים (כ-15 אחוז מהאוכלוסייה הכללית), ומאז 1991, הקימו שלטון אוטונומי תחת חסותה של ארה"ב ונהנים כעת מכל סימני ההיכר של מדינה עצמיות.
בסוריה, שני מיליון הכורדים (כ-9 אחוז מהאוכלוסייה הכללית) כמעט ולא היו פעילים פוליטית תחת השלטונות של חאפז אל אסד ובאשאר אל אסד. ואולם, בחמש השנים האחרונות, ניצלו את מלחמת האזרחים והקימו אזור אוטונומי למחצה, אשר לקיומו ארדואן מתנגד בתוקף, מתוך חשש כי הוא עלול להמריץ את הכורדים הטורקיים לחפש אוטונומיה משלהם מהסגנון של הכורדים העיראקיים.
שמונת מיליון הכורדים באיראן (כ-10 אחוז מהאוכלוסייה הכללית) נהנים רשמית מייצוג פוליטי, אך חוו היסטורית אפליה סוציו-פוליטית, אשר הניעה את הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן באיראן (KDPI) לפנות לאלימות, ולשים למטרה עיקרית את משמרות המהפכה האסלאמית.
טורקיה הנה בית לקהילה הכורדית הגדולה בעולם (15 מיליון, כ-18 מהאוכלוסייה הכללית). אם כי רובם סונים בדומה לטורקים, שאיפותיהם הלאומיות לאוטונומיה וייחוד תרבותי גוברות על אמונותיהם הדתיות.
בטרם היווסדותה של ה-PKK, עבדוללה אג'לאן וחסידיו עוררו מודעות למאבקם של הכורדים בטורקיה באמצעות פעילות פוליטית במשך כל שנות ה-70. ואולם, לאחר שהפכו למטרה לדיכוי ממשלתי, הם פנו ללוחמת גרילה, עם הקמת ה-PKK בשנת 1978 ויריית הפתיחה בהתקוממות בשנת 1984 תחת שלטונו של טורגוט אזאל.
בשנת 1999, אג'לאן נעצר על ידי השלטון ונגזר עליו עונש מוות, אלא שתחת לחץ אירופאי ובגין מועמדותה להצטרף לאיחוד, טורקיה ביטלה את עונש המוות וגזר דינו של אג'לאן הוחלף במאסר עולם. העובדה כי לא הוצא להורג אפשרה לו להמשיך בתפקידו כמנהיג ולנקוט בקול מתון, אשר נותר חיוני לכל משא ומתן עתידי.
בשנת 2006, המנהיג המוחזק במאסר קרא למשא ומתן לשלום ולקץ הסכסוך. קריאתו לא נענתה על ידי ארדואן, אשר לא היה מוכן לאף ויתור אשר יאפשר להם ליהנות ממסורתם התרבותית, לרבות השימוש בשפה הכורדית בבתי הספר הציבוריים ובאוניברסיטאות שלהם, או אשר יותיר להם לנהל חלק מענייניהם הפנימיים.
ארדואן התקפל חלקית בשנת 2013 והסכים לוויתורים קטנים לכורדים כגון הרחבת החינוך בשפה הכורדית (בבתי ספר פרטיים בלבד), התרת שמות כורדים לערים, והורדת אחוז החסימה הפרלמנטרי כדי לאפשר לסיעות כורדיות ומפלגות קטנות אחרות להיכנס לפרלמנט.
במהלך אינספור שיחות שניהלתי עם חברי פרלמנט ואקדמאים כורדיים בעלי ידע ממקור ראשון על הבעיה הכורדית, איש מעולם לא רמז כי הכורדים שואפים לעצמאות, אלא רק למידה של חופש סוציו-אקונומי ופוליטי אשר מתיישב עם הדמוקרטיה הטורקית.
במהופך, ארדואן טוען כי הכורדים כבר נהנים מאזרחות טורקית מלאה ב"טורקיה דמוקרטית" וכי הם אזרחים טורקיים בכל דבר. הוא מצביע בגאווה על העובדה כי למפלגת העמים הדמוקרטית (HDP, מפלגה פרו-כורדית) ישנם 59 מנדטים בפרלמנט וכי היא חלק בלתי נפרד מהגוף המחוקק.
ואולם, מס שפתיים שלו לדמוקרטיה הטורקית אינה אלא רטוריקה ריקה. במאי 2016, דחק ארדואן את הפרלמנט, הנשלט על ידי מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) שלו, לאשר הצעת חוק לתיקון החוקה כך שתיטול ממחוקקים את חסינותם הפרלמנטרית, צעד שנועד להחליש את אויביו העיקריים של ארדואן, הגולניסטים והכורדים, ולסלול את הדרך להעמדת מחוקקים פרו-כורדיים לדין.
תחת לחץ אירופאי, נערכו שיחות שלום בסוף שנת 2012, אלא שעד יולי 2015 המשא ומתן התמוטט ופעולות האיבה התחדשו בקנה מידה מלאה בין כוחות טורקיים לבין ה-PKK, כאשר כל צד האשים את השני בכישלון המשא ומתן.
ואולם, כישלון זה היה כמעט ידוע מראש. הפרלמנט הושאר בכוונה מחוץ למשא ומתן, הציבור נותר באפילה, לצבא לא היה שמץ של מושג לגבי תהליך המשא ומתן, והשיחות הוגבלו לעניינים הקשורים לטרור ולאו דווקא לעיקרי הדרישות הכורדיות, מה שהבטיח התכחשויות לאשמה בהתמוטטות המשא המתן הבלתי נמנעת.
יתר על כן, היות והסיכויים להצטרף לאיחוד כמעט ירדו לאפס, ארדואן ביטל את המשא ומתן, תוך חשש כי אם יפתח כל פתח, הדבר יעודד את הכורדים לחפש אוטונומיה מלאה, בהנחה כי ישאבו תעוזה ממקביליהם בסוריה ובייחוד בעיראק, שבה נהנים מאוטונומיה מלאה.
בעקבות ההפיכה הצבאית הכושלת ביולי, ארדואן לא בזבז זמן בעצירת כל אלפי האנשים מהצבא, מהאקדמיה ומצוותי החשיבה, כמו גם את המורים, הקשורים לתנועת גולן. ואז עבר לכורדים, מתוך השערה כי כך ישים קץ אחת ולתמיד לבעיה הכורדית.
רק לאחרונה, בעיר הכורדית דיארבקיר, רה"מ בינאלי יילדרים הכריז כי כ-14,000 מורים כורדיים יושעו מתפקידם על כך כי היה להם קשר ל-PKK.
השתוללותו של ארדואן נגד הכורדים המשיכה חרף קריאתם של ארה"ב והאיחוד האירופי לחדול מגישה אכזרית זו, אשר במקרה הטוב הייתה שרירותית והיוותה הפרה גסה של זכויות אדם בסיסיות.
קריאתו האחרונה של אג'לאן לנהל במשא ומתן בפעם השלישית, ונכונותה של ה-PKK לפעול על פי קריאה זו כמו בעבר, מספקות הזדמנות נוספת לשים קץ לאלימות, אלא שארדואן עוד מסרב להיענות לקריאתו של אג'לאן.
ואולם, האלימות, על אף כל הסיבות המוצדקות לכאורה, אינה מתקבלת על הדעת, אף כאשר ארדואן נוקט בצעדים אלימים לא פחות. גם אם תלונותיהם של הכורדים לגיטימיות לחלוטין, מרי אזרחי בסופו של דבר יהיה אפקטיבי הרבה יותר בהשגת מטרותיהם הפוליטיות, כמו גם בזכיית סימפטיה בינלאומית, מאשר הפניה להתנגדות אלימה, אשר דווקא משחקת ישירות לידיו של ארדואן.
אף בעל בריתו לשעבר, רה"מ דאז אהמט דבוטאולו, הכיר בצורך בשיבה לתהליך השלום, אלא שזכה לדחייה מארדואן, אשר קנאותו הלאומנית מאפילה על יציבותה ושלומה העתידיים של אותה המדינה אשר עליה הוא מתיימר לשמור.
לאחר 30 שנות שפיכת דמים, אף אחד מהתנאים המוקדמים הדרושים לשים קץ לסכסוך אינו נמצא. הצדדים טרם הגיעו לנקודת התשה, שניהם עוד מצפים כי ניתן לשפר את עמדתם עם הזמן, וטרם אירע אירוע קטסטרופלי ששינה את הדינמיקה של הסכסוך, מה שמותיר את שני הצדדים במלחמה אינסופית שאף צד אינו מסוגל לנצח בה.
ישכיל ארדואן לזכור פתגם טורקי מפורסם שאשר אומר "לא משנה כמה הרחקת לכת בדרך הלא נכונה, יש להסתובב ולחזור". ואכן, אלא אם כן ארדואן ימצא פתרון באמצעות משא ומתן, וייענה לקריאתו המחודשת של אג'לאן לשיחות, הסכסוך יוסיף לרתוח, ויימשך ללא ספק זמן רב אחריו כפי שנמשך אחרי קודמיו.
ארדואן לא יצליח לחסל כל לוחם PKK – לא רק בשל טיבה של לוחמת גרילה, אלא בעיקר בשל נחישותם של הכורדים לממש צורה כלשהי של שלטון אוטונומי למחצה, ולשמר את תרבותם ושפתם העשירות, אשר אף עם בעולם לא היה מוכן להקריב אותן, חרף הכאב והסבל שחווים.
לארדואן הגיעה העת לקבל את המציאות כי הפתרון לבעיה הכורדית נשען רק על משא ומתן לשלום. כל דבר פחות מזה רק יוביל לעוד מוות וחורבן בשני הצדדים, בלי סוף הנראה לעין.
