האם הפלסטינים אי פעם ינצלו הזדמנות לטובתם

המאמצים הנוכחיים להביא לפיוס בין הרשות הפלסטינית לחמאס נדונים לכישלון בדומה לניסיונות קודמים, אלא אם כן שני הצדדים יסכימו לפתור שלושה מכשולים עיקריים – אסטרטגיה מאוחדת למצוא פתרון לא אלים לסכסוך הישראלי-פלסטיני, גורלו של מצבור הנשק של חמאס, וממשלתם העתידית של הפלסטינים – אשר פוקדים אותם מאז שחמאס השתלט על עזה בשנת 2007. לנוכח העוינות ההדדית והקטלנית ביניהם, השאלה היא האם הפלסטינים יהיו מסוגלים לנהוג אחרת הפעם ולנצל הזדמנות לטובתם?

ראשית, הסכמה על פתרון של שלום לסכסוך בינם לבין ישראל נותרת הסוגיה המרכזית שבה יש להגיע לקונצנזוס. בעוד שהרשות מזמן הכירה בישראל על בסיס גבולות ה-4 ביוני 1967, חמאס – אף על פי שהביע את נכונותו לנהל משא ומתן עם ישראל על פתרון שתי מדינות לשני עמים – מוסיף לקרוא להשמדתה של מדינת ישראל.

אם חמאס יצטרף לרשות והאחרונה תקבל על עצמה את האחריות לנהל את המשא ומתן עם ישראל, אין מצב שממשלת הימין הנוכחית או אף ממשלה ישראלית עתידית של מחנות המרכז והשמאל לעלום תנהל משא ומתן עם הרשות הפלסטינית אלא אם חמאס יכיר תחילה במדינת ישראל ויתנער מהאלימות, מה שכמעט ואין סיכוי שיעשה.

אולם, מאחר וההנחה הרווחת היא כי בלי חמאס אין שלום ישראלי-פלסטיני שיוכל להחזיק מעמד, השאלה היא כיצד לשכנע את חמאס לקבל את שני התנאים המוקדמים מבלי לאבד את אמון ציבורם. התשובה נמצאת ביוזמת השלום הערבית (API). בתפקידו כמתווך בין חמאס לרשות, על הנשיא המצרי סיסי להתעקש על כך כי חמאס יאמץ את היוזמה ויצטרף לשורותיו של שאר העולם הערבי. ועל ארה"ב והאיחוד האירופי לתמוך במאמצים אלו, אשר יפתחו את הדלת ללגיטימיזציה של חמאס כשותף למשא ומתן עם ישראל.

באופן כללי, יוזמת השלום הערבית קובעת כי הכרת מדינת ישראל תותנה בהחזרת השטחים שנכבשו ב-1967, כ"פתרון צודק" לפליטים הפלסטיניים, וכי מזרח ירושלים תהפוך לבירתה של המדינה הפלסטינית שתקום. אם חמאס יאמץ את יוזמת השלום הערבית, הוא יחזק את ידיהן של מפלגות המרכז והשמאל בישראל, אשר אז יהיינה בעמדה חזקה יותר ממנה ניתן יהיה להציג לציבור הישראלי מסגרת אמינה לשלום. אני טוען כי אם לא ישיגו זאת, הרשות וחמאס יוסיפו לטרוף את הקלפים, אך אף אחד מהם לא יזכה ליד מנצחת.

המכשול העיקרי השני הוא עובדה כי לחמאס יש אלפי רקטות ואת הנחישות בקרב זרועו הצבאית לא לוותר עליהן בשום פנים ואופן. ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן צודק כשהוא תובע מחמאס למסור את נשקו, בטענה כי לא יאפשר לעזה לשקף את המצב בלבנון, שבה חיזבאללה מקיים מדינה דה פאקטו בתוך מדינה, עם מצבור נשק עצום שעומד ברשותו, אותו תוכל להפעיל כרצונו.

יתר על כן, כל ממשלה ישראלית, בלי קשר לנטיותיה הפוליטיות, תתעקש על כך כי כל מדינה פלסטינית עתידית תהיה מפורזת, ותסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים תחת איום כלשהו. לנוכח הספק הרב כי חמאס ימסור את מצבור הרקטות אל הרשות לצד רצונו של הארגון ליישר את ההדורים עם מצרים, הנשיא סיסי מוצא את עצמו כיום בעמדה לדרוש מחמאס להפקיד את נשקו בידי מצרים.

בתמורה, מצרים תפתח את הגבול לעזה ותהיה בעמדה חזקה לשכנע את ישראל להסיר באופן הדרגתי את המצור כדי להקל את המשבר ההומניטרי של הפלסטינים, מצב שחמאס מבקש בצורה נואשת לטפל בו. הרי שמטרה זו מהווה אחד המניעים העיקריים מאחורי נכונותו של חמאס ליישב את המחלוקת עם הרשות הפלסטינית.

תפקידה של מצרים כמתווכת הוא הכרחי, ובלעדיה הסיכויים לגבש הסכם שיביא לאחדות מסוימת בין הרשות לחמאס קלושים ביותר. יתרה מזאת, העובדה כי מתקיימים יחסי שלום בין מצרים לישראל מציבה אותה דווקא בעמדה מושלמת לסייע לא רק לעיצוב הסכם האחדות בין חמאס לרשות אלא גם לתהליך השלום עם ישראל.

מבחינה זו, יש לציין כי סיסי מחפש שיתוף פעולה מלאה מצד חמאס בעזה מפורזת גם על מנת להילחם בטרור בצפון סיני. לפיכך, אם באמת ברצונו של חמאס להתפייס עם הרשות, הוא יצטרך לעבוד יחד עם מצרים כדי לפתור בעיית הנקש, ובלי שיתוף פעולה כזה לא יהיה הסכם אחדות עם הרשות או פתרון לסכסוך עם ישראל. בהקשר זה, הרשות תצטרך לפרוס את כוחות הביטחון שלה אל תוך עזה ולקחת אחריות על מעברי הגבול לישראל על מנת להפיג חששות ישראליים ולהקל את הגבלות התנועה.

סוגיה קשה שלישית היא טיבה הפוליטי של הממשלה הפלסטינית העתידית. אם כי על שני הצדדים להישאר מחויבים לשיטת שלטון דמוקרטית, הפלסטינים יצטרכו להסכים לדחות את הבחירות למשך תקופה בת חמש שנים לפחות, דבר שארה"ב והאיחוד האירופי אמורים לתמוך בו. בינתיים, הרשות וחמאס יקימו ממשלת אחדות ייצוגית בשיטה היחסית שתתבסס על הרכבם הדמוגרפי הנוכחי של הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. שני הצדדים יבחרו נציגים שימלאו את כל התפקידים החשובים בממשל, כאשר החלטות יתקבלו על פי קונצנזוס במקום הצבעת רוב פשוט.

לנוכח הסביבה הפוליטית הקיימת בין שני הצדדים, והעבודה כי ההחלטה כבר התקבלה למעשה כי אבו מאזן יעמוד בראש ממשלת האחדות הפלסטינית כנשיא, יש לבחור ראש ממשלה מבין שורותיו של חמאס. בחירות כלליות ייערכו בתום תקופת המעבר, אשר תאפר להנהגה חדשה להתפתח. על שני הצדדים יהיה לקבל ולכבד בצורה מלאה את תוצאות הבחירות; אחרת ישובו בסופו של דבר להיות יריבים מרים.

יש להדגיש כי כל חברי הקבינט ובעלי התפקידים הבכירים האחרים חייבים להיות דמויות אפוליטיות – בירוקרטים מקצועיים ומיומנים, אשר יתמקדו בעיקר בנושאים כגון תכניות חברתיות, בנייה מחדש, שירותי בריאות, חינוך ופיתוח כלכלי הן בגדה המערבית והן בעזה.

תקופת המעבר היא חשובה במיוחד, לא רק כדי לאפשר לפלסטינים ליישב חלק ניכר מהמחלוקות ביניהם, אלא גם על מנת לקדם את תהליך השלום עם ישראל. הרי שאם יחודש המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים כעת, הוא יכשל כמו כל הניסיונות הקודמים מאז הסכמי אוסלו ב-1993-1994. ישראל והפלסטינים חייבים תחילה לערוך תהליך של פיוס לצורך בניית אמון, אשר חסר לגמרי בשלב זה, ולפתור סוגיות ביטחוניות בטרם ניתן יהיה לחדש את המשא ומתן ברצינות.

אפשר להשיג זאת רק באמצעות ייזום מיזמים כלכליים ממשל מול ממשל ופעילויות חברתיות אדם מול אדם שיסייעו בבניית האמון. כך תקופת המעבר מסתברת כחיונית הן כדי ליישב את המחלוקות הפוליטיות הפנים-פלסטיניות והן כדי לשפר את היחסים עם ישראל.

בשום מצב ממשלת הימין בראשותו של נתניהו לא תקדם או תתחייב לפתרון שתי מדינות. לכן, מה שחשוב כאן הוא כי באמצעות שיתוף ישראל בתהליך פיוס, הפלסטינים יוכלו לחזק את ידיהן של מפלגות האופוזיציה, אשר אז יהיו בעמדה חזקה יותר לשכנע את הציבור הישראלי כי כדאי לקדם שלום המבוסס על פתרון שתי מדינות.

על אף הכיבוש הישראלי הנתעב בגדה והמערבית והמצור מעל עזה, האשמת ישראל בלבד בצרותיהם תוך סירוב להכיר במגרעותיהם אינה משיגה דבר אלא לחתור תחת מטרתם הלגיטימית. על הרשות הפלסטינית וחמאס כעת להתעשת, לזנוח את הנרטיב הישן והעייף, לחדול מההסתה והאלימות נגד ישראל, ולהציג תסריט סביר לשלום על בסיס יוזמת השלום הערבית.

נכון שמדובר במשימה קשה. מחמת ההבדלים האידיאולוגיים בין הרשות לחמאס, גישותיהם השונות לפתירת הסכסוך עם ישראל, והתחרות ביניהם על הכוח, הסיכויים להצלחה אינם מבטיחים במיוחד ולא ישתפרו אלא אם כן יחלו להתמודד חזיתית עם שלוש הסוגיות העיקריות הנ"ל.

אחרת מאמצי הפיוס בין הרשות לחמאס יסתכמו בלא יותר ממעין משחק פוקר שבו כל צד מסנה להערים על או לרמות את השני. הגיעה העת שמנהיגי חמאס והרשות יחלו לנהוג בפיקחות ולנצל לטובתם את הזדמנות הפז העומדת בפניהם.