ברני סנדרס והיוזמה הצרפתית
לאחר הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016, על הממשל הבא בבית הלבן יהיה לאמץ מדיניות חדשה ומאוזנת בצורה מציאותית כלפי ישראל והפלסטינים כדי להביא את הסכסוך ביניהם לידי סיום בהקשר הסכם שלום ערבי-ישראלי מקיף שיתבסס על יוזמת השלום הערבית. לאורך קמפיין הפריימריז, רק לסנטור ברני סנדרס הייתה עמדה על הסכסוך שהייתה מרעננת, מאוזנת ומבורכת, בייחוד לאור הקושי הכרוך במציאת פתרון לסכסוך והשלכותיו לא רק עבור ישראל והפלסטינים אלא גם עבור ענייניה האסטרטגיים של ארה"ב במזרח התיכון.
להמשך הסכסוך יש גם השלכות ישירות על ביטחונו של האיחוד האירופי, דווקא בגלל תרומתו לקיצוניות באזור אשר ממנה האיחוד סובל במידה רבה. מבחינה זו, יוזמתה של צרפת לחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני באה בשעה הנכונה ויש לקדם אותה על אף חוסר הקונצנזוס הראשוני במפגש שנערך לאחרונה בפריז בין שרי הפנים האירופאיים, האמריקניים והערביים בנושא עריכת ועידה בינלאומית בסוף השנה שמטרתה תהיה להתמודד עם הסכסוך בצורה רצינית.
לאורך כל קמפיין הפריימריז, הביע סנדרס את עמדתו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לדבריו: "קראתי את נאומה של המזכירה קלינטון בפני איפ"ק [הוועדה האמריקנית ישראלית לפעילות פוליטית], ולא שמעתי כמעט אף דיון בצרכיו של העם הפלסטיני… כמובן שלישראל זכות להגן על עצמה, אך בטווח הארוך לעולם לא יהיה שלום באזור, אלא אם כן ארה"ב תשחק… תפקיד חסר פניות בניסיון לקרב בין אנשים ולהכיר בבעיות הקשות הקיימות בקרב העם הפלסטיני… מגיע שלב שבו, אם נרדוף צדק ושלום, נהיה מוכרחים לומר שנתניהו אינו צודק כל הזמן". [הדגשה הוספה]
מה שראוי להערצה בעמדתו של סנדרס אינו חדשנותה, אלא העובדה כי מועמד רציני לנשיאות ארה"ב מביע אותה. אם כי לא הצליח ככל הנראה לזכות למועמדות המפלגה הדמוקרטית, סנדרס כבר הפך לכוח פוליטי מוביל ועל המועמדת המשוערת, הילרי קלינטון, יהיה להתייחס בשיא הרצינות לעמדתו בנושא חשוב זה.
ישראלים ויהודים אמריקניים רבים מאשימים בצורה צינית את הסנטור סנדרס בכך כי הוא יהודי בעל שנאה עצמית ואפולוג'יסט אשר מוכן לכאורה לצאת מעורו רק כדי להוכיח כי הוא ללא משוא פנים, כאשר למעשה, מנקודת מבטם, הוא חותר תחת בטחונה הלאומי של ישראל.
להיפך, אני טוען כי סנדרס נקט בעמדה חסרת פניות זו דווקא משום שהוא מחויב לביטחונה ולשלומה של ישראל; הוא מבין היטב כי הזמן משחק לרעת ישראל, וכי אלו שבאמת אכפת להם מישראל חייבים להתבטא בקול רם.
סנדרס מכיר בכך כי לישראל לא יהיה עתיד כמדינה יהודית, דמוקרטית ובטוחה אלא אם כן היא תכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה משלהם ו"[להתייחס] לעם הפלסטיני בכבוד".
פוליטיקאים אמריקניים רבים התומכים במדיניותה של ממשלה ישראל מנצלים למעשה את ישראל לטובתם. ברצונם לזכות לא רק לקולותיה ותרומותיה של הקהילה היהודית, אלא גם לעשרות מיליוני הקולות של הנוצרים האוונגליים, שתמיכתם בישראל, מסיבות דתיות, בלתי-מעורערת.
מחמת מדיניותה הבלתי-מאוזנת המסורתית, ארה"ב הפכה לגורם המאפשר את התמכרותה של ישראל לכיבוש ולהתנחלויות על ידי כך שהיא מאפשרת לממשלת ישראל לקדם מדיניות התפשטות והרחבה הרסנית, אף על פי שמדיניות כזו דווקא פועלת לרעתה של ישראל.
כתוצאה מכך, הסכמתה הבלתי-רצונית של ארה"ב מאפשרת לישראל להתריס נגד הקהילה הבינלאומית ללא השלכה, מה שרק מחזק את נחישותה של ישראל לא להתפשר ובכך הופך את השלום לחמקמק אף יותר. באופן אירוני, במקום להגן על ביטחונה הלאומי של ישראל, ארה"ב דווקא חושפת אותה בשוגג לאיומים ואלימות תמידיים.
אין להסיק מהעובדה כי הפלסטינים והקהילה הבינלאומית לא הצליחו לאלץ את ישראל לשנות כיוון כי הישראלים מנצחים. אדרבה, ישראל רק מתחפרת לתוך בור עמוק אף יותר אשר ממנו לעלום לא תצליח לצאת ללא פגע.
זה דווקא המצב שסנדרס והיוזמה הצרפתית מבקשים למנוע אותו, שכן הסכסוך לא ייעלם מעצמו. התערבותם הישירה של ארה"ב והאיחוד האירופי מוסיפה להיות חיונית לשינוי הדינמיקה של הסכסוך, בתנאי שלקחים חשובים יופקו מכישלונות עבר.
לאור האיבה, השנאה וחוסר האמון בין ישראל לפלסטינים, חידוש המשא המתן הישיר או הבלתי-ישיר לא יוביל לשום מקום, שכן אף צד לא יהיה מסוגל לעשות את הפשרות הדרושות בלי תמיכה ציבורית מלאה.
מסיבות אלו, היוזמה הצרפתית, עם גיבוי הממשל האמריקני הבא, תצטרך לתמוך בתהליך פיוס בין ישראל לפלסטינים בטרם יפתחו במשא ומתן פורמלי.
אף על פי שהמפגש ב-3 ליוני הותיר בערפל את האפשרות לעריכת וועדה בינלאומית לחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני בהמשך השנה, המשתתפים בכל זאת הסכימו לפרסם הודעה פומבית משותפת.
הודעה זו קוראת ל"סיום מלא לכיבוש הישראלי", ניסוח אשר מהווה שינוי חשוב מעמדתה הקודמת של ארה"ב, ומציינת כי "פתרון שתי מדינות לשני עמים באמצעות משא ומתן הנו הדרך היחידה להשיג שלום בר-קיימא, עם שתי מדיניות, ישראל ופלסטין, מתקיימות זו ליד זו בשלום ובביטחון". היא מציינת בנוסף כי הסטטוס קוו אינו בר-קיימא וכי "פעולות בשטח, בייחוד מעשי אלימות ופעילות התנחלות מתמשכים, מסכנות את הסיכויים לפתרון שתי מדיניות לשני עמים".
על ארה"ב, בשיתוף צרפת והאיחוד האירופי, לפתח את המנגנון שיקבע תהליך הפיוס לקידום השלום, ולמטרה זו להקים ועדת פיוס.
וועדה זו צריכה להיות מורכבת מאנשים אפוליטיים, אשר מכובדים בקהילותיהם ליושרם, אשר אינם בעלי תפקידים פורמליים בממשלתם. אנשים אלו צריכים להיות נציגים ללא משוא פנים, מיומנים במקצועם, מחויבים לשלום בין ישראל לפלסטינים – ללא שאיפות לגמול או לפיצוי – והומניטרים מסורים.
כמו כן, חברי הוועדה יהיו בעלי כישורים, יצירתיות, וכוח שכנועם יוצאי דופן, ובזכות נקודת מבטם הבלתי-משוחדת יהפכו לגורם מרכזי בקידום תהליך הפיוס. בנוסף, ישראלי אחד ופלסטיני אחד, אשר בלתי-משוחדים, מחויבים לשלום ובעלי ידע עמוק בענייני הפנים של קהילותיהם, ישמשו יועצים כלליים לוועדה.
תהליך הפיוס שיינקט על ידי הועדה צריך לכלול אינטראקציות אדם-מול-אדם אשר יתחילו לשכך חלק מחוסר האמון בין שני הצדדים ולסלול את הדרך למשא ומתן סובסטנטיבי בעוד 18-24 חודשים.
בהקשר זה, על הסנטור סנדרס להתעקש על כך כי מצע הבחירות של המפלגה הדמוקרטית ישקף גישה חדשה זו, ובמידה והילרי קלינטון תיבחר לנשיאות, עליה תהייה להתחייב לקידום מהלך כזה.
במקביל, כפי שציינתי כבר מספר פעמים, יוזמת השלום הערבית תוכל לספק מטריה אשר תחתיה ניתן יהיה לנהל משא ומתן לשלום ישראלי-פלסטיני (על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים) בהקשרו של שלום ערבי-ישראלי כולל, אשר רוב הישראלים והפלסטינים יתמכו בו.
על ידי העלאת הצורך כי ארה"ב תשחק תפקיד חסר פניות במציאת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, סנדרס הכניס למשוואה פרדיגמה חדשה ובעלת חשיבות קריטית אשר על הממשל הבא יהיה לאמץ אותה, ובשילוב עם היוזמה הצרפתית, הם יהיו מסוגלים לשפר את הסיכויים לשים קץ לסכסוך המשתק והנפיץ בן שבעת העשורים.
