תנועה לשים קץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ומחריף, וזאת הופכת את הסיכויים להסכם על בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים לקשה יותר מתמיד להשגה. מה שחסר באופן בולט במצב זה הוא מפלגות אופוזיציה אפקטיביות אשר עשויות להציג אלטרנטיבה למדיניותו של נתניהו כלפי הפלסטינים, ותנועה עממית לאומית שתתבע שינוי בטרם התבצרותה של ישראל בגדה המערבית תהיה בלתי-הפיכה.

מנהיגי האופוזיציה איבדו את מצפנם הפוליטי, וכבר אינם מציגים אף רעיון לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא מתמקדים בדרכים להערים זה על זה כדי לשרת את האינטרסים האישיים הצרים שלהם במקום לדאוג לאינטרסים של המדינה.

אי-יכולתה של האופוזיציה להתגבש תחת מנהיגות דינמית וליצור תנועה לאומית שתעצור את נתניהו ותדרוש שלום עכשיו מעמידה את עתידה של ישראל בסכנה. ואם לא יעשו זאת, איש ממנהיגים אלו לא יחמוק מדינה הלא סולח של היסטוריה על כישלונם התהומי.

בשנים האחרונות, הסצנה הפוליטית בישראל הולכת ונוטה ימינה, והביטוי האחרון לכך הוא מינוי אביגור ליברמן (מנהיג מפלגת ישראל ביתנו) לשר הביטחון, אירוע אשר אינו מבשר טובות להתמודדות עם הסכסוך הפלסטיני.

השינוי הופך את המדינה מדמוקרטיה חילונית בעלת רוב יהודי, כפי שנוסדה, למדינה קונסרבטיבית פנאטית עם נימות דתיות, אשר נהיות בולטות יותר ויותר.

בעיני ממשלת נתניהו, הכיבוש בגדה המערבית הוא רק בעיה שיש לנהל אותה ולא מקור הסכסוך המשמעותי ביותר אשר עלול להביא לידי מחיקת צביונה היהודי של ישראל ואת מוסדותיה הדמוקרטיות, תוך ניפוץ חלומם של הרוב המוחץ של יהודים לחיות בשלום ובביטחון במדינה שהשתוקקו לה מאות שנים.

אחת ההתפתחויות המטרידות ביותר היא הפיכתו ההדרגתית של צה"ל ממוסד עצמאי, בלתי-משוחד ונערץ – קור היתוך לחברה הישראלית – למוסד מושפע דתית אשר נוטה יותר ויותר לימין הפוליטי.

מספר הולך וגדל של קצינים בכירים הם דתיים המחויבים לשימור ההתנחלויות, ואם וכאשר תבוא העת לפינוי רבות מההתנחלויות המפוזרות בכל רחבי הגדה המערבית, ייתכן מאוד שממשלות עתידיות כבר לא יוכלו לסמוך על הצבא לקיים ולאכוף צו פינוי.

השאר זאת לליברמן להשלים את המהלך ולהפוך את צה"ל לא רק לכוח שייעודו להגן על ביטחונה הלאומי הלגיטימי של הארץ אלא גם לאמצעי להנצחת הכיבוש ולהגנת המתנחלים בשם הביטחון הלאומי.

ההפוגה הנוכחית במעשי האיבה יחד עם השגשוג הכלכלי שחלק ניכר מהאוכלוסייה הישראלית נהנית ממנו הופכים את העם לפסיבי יותר מתמיד מול הסכסוך הרותח באש קטנה, בזמן שהממשלה מוסיפה להפיץ את הרעיון כי היא מסוגלת לנהל את הסכסוך עד אין סוף.

אי-התעוררות הזו בקרב הציבור מטרידה במיוחד, שכן כל עוד לא תהיה תחושת דחיפות לפתור את הסכסוך, הסיכויים לפתרון ילכו וירדו; כל עוד האופוזיציה הפוליטית תשתוק, היא תתרום ישירות להשמדת עצם יסודה של מדינת ישראל.

למרבה הצעד, בפעם היחידה שבה ישראלים יצאו לרחובות בהמונים (בשנת 2011), הסיבה הייתה תנאים כלכליים, בלי כל התייחסות לסכסוך עם הפלסטינים. מפגינים אלו לא קלטו את העובדה כי קשייהם הכלכליים נובעים, במידה רבה, מהוצאת מאות מיליוני דולרים על שימור הכיבוש והכשרתן והרחבתן של התנחלויות חדשות, בלי היווצרות של גל מחאה ציבורית בתגובה לכך.

ייאוש הציבור, שיעורי אבטלה גבוהים, חוסר הזדמנויות ובעיות חברתיות נוספות המשפיעות על הקהילה מהווים לעתים תכופות הגומרים המולידים תנועות לאומיות המוחות נגד התנאים הרווחים. האביב הערבי, בייחוד במצרים, הדגים את הנורמה הזו, שכן הוא היה תנועה שורשית עממית ללא מנהיג ספציפי מאחוריה.

הבעיה בישראל היא כי התנאים הסוציואקונומיים אינם חמורים דיים כדי לעורר תנועה לאומית, שכן באופן כללי המדינה משגשגת, והאדישות – ולא הפעילות הפוליטית – הפכה למנטרה הלאומית.

הדרך היחידה למנוע הידרדרות המדינה אל תוך התהום הנה לאחד את מפלגות האופוזיציה סביב מנהיג אחד שתרים את דגל המרד הפוליטי כדי לעודד את מודעות הציבור לסכנה המממשת ובאה למדינת ישראל.

יוזמה כזו תצטרך לבוא ממפלגות המרכז והשמאל, לרבות מרץ, יש עתיד והמחנה הציוני, עם תמיכתה של הרשימה הערבית המאוחדת, אשר מטרתה תהיה להציב את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בראש סדר היום הלאומי.

למרבה הצער, דמויות מובילות באופוזיציה, כולל יצחק הרצוג, ציפי לבני ויאיר לפיד, דואגות יותר לאינטרסים האישיים שלהם ולשאיפותיהם העיוורות מאשר למה שטוב לעתיד המדינה. הנני טוען כי זה המצב המסוכן ביותר שבו ישראל מוצאת את עצמה היום, שכן אין תנועה אפקטיבית להתנגד למדיניותה של ממשלת נתניהו.

כדי להפוך מגמה זו, יהיה צורך בבחירת מנהיג מחוץ לשורות הפוליטיות ללא רקע קודם בפוליטיקה מפלגתית, כגון הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, אשר יהיה מסוגל לזכות לאמון הציבור בכל הקשור לביטחון לאומי. אשכנזי למשל עשוי לבנות גוש פוליטי המורכב מכל מפלגות האופוזיציה, אשר יהיה מסוגל להתחרות עם הקואליציה של נתניהו ואשר יהיה לו סיכוי אמתי לנצח אותה בבחירות הבאות.

על אף מגוון הבעיות הסוציואקונומיות הפנימיות וסוגיות יחסי החוץ אשר זקוקות להתייחסות, ואשר קריטיות ללא כל ספק, על מפלגות האופוזיציה יהיה להניח בצד את מחלוקות ביניהן כדי להציב במרכז האג'נדה הלאומית את הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן סכסוך זה משפיע על כל הסוגיות האחרות אשר עמן המדינה מתמודדות.

למטרה זו, יש לפתח יוזמה מעשית אשר תתחיל בתהליך פיוס – יוזמות אדם מול אדם – כדי לצמצם שלושה מכשולים עיקריים ולתת לכל משא ומתן עתידי לשלום סיכוי טוב יותר להצליח: חוסר האמון העמוק בין הצדדים, חששות ביטחוניים לגיטימיים, והעמדת הישראלים והפלסטינים על טעותם במחשבה כי אפשר לצד אחד לקחת את כל הקופה על חשבון השני.

אינני מאמין כי קיימת אלטרנטיבה אחרת – אין במידה וקץ לסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס כיסוד עליו מונח עתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית, יהודית ובטוחה, שהיא המטרה האולטימטיבית והסיבה לעצם הקמתה וקיומה.

גם תחת כל מסווה, הצטרפות הרצוג ופוליטיקאים אחרים לממשלת נתניהו, כפי ששוקלים לעשות, לא תהיה אלא צעד שבו ירשו לעצמם לשרת את מזימותיהם הזדוניות של נתניהו וחבריו למנוע הקמת מדינה פלסטינית מכל צורה.

הזמן פועל לרעת ישראל, וכל עוד הציבור הישראלי יוסיף לקנות את טיעוניו של נתניהו כי אין לבטוח בפלסטינים וכי יוותרו לעולם אויב חסר תקנה, הכיבוש המתמשך ילך וייתפס כמוצדק מוסרית בעיני חלק גדול מהאוכלוסייה, אף על פי שהוא דוחק למעשה את המדינה אל קצה התהום.

פתרון שתי מדינות לשני עמים הנו בסופו של דבר הפתרון המעשי היחיד, ועכשיו שכמעט כל מדינות ערב תופסות את ישראל כבעלת ברית בהתמודדותן עם איראן ועם מלחמת ההתשה בין הסונים לשיעים, אסור לישראל להחמיץ את ההזדמנות. על מפלגות האופוזיציה להפיץ ולקדם את יוזמת השלום הערבית ולשכנע את הציבור לאמץ ולתמוך בה, שכן היא מספקת תשתית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהקשרו של שלום ערבי-ישראלי מקיף.

מה שדרוש כעת הוא גיוס המוני של העם, שיובל על ידי דמויות פוליטיות בולטות המחויבות למציאת פתרון לסכסוך, אשר יאבקו יום ולילה כדי לעורר את מודעות הציבור לסכנה המממשת ובאה אשר מולה ישראל תעמוד במידה ויתאפשר לממשלת נתניהו להמשיך באותה הדרך.

מפלגות האופוזיציה בישראל עומדות כעת מול אתגר לאומי גורלי. עליהן להתעורר ולהבין את דחיפות השעה. הזמן אוזל, וכל עוד האופוזיציה תיוותר מבולבלת ובערבוביה, היא תוסיף לסכן את עתידה של ישראל ולא תהיה אלא שותפה למדיניותו המסוכנת של נתניהו.