עת להדיח את טורקיה מנאט"ו

הפגיעה השערורייתית בחופש העיתונות בטורקיה כבר הגיעה לממדים ענקיים ובכך מציבה את טורקיה בין המדינות המדכאות והרודניות ביותר מבחינת עיתונאים. עצוב לומר כי ארה"ב והאיחוד האירופי, אשר דוגלים בחופש העיתונות כאחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה, מאפשרים לנשיא הטורקי ארדואן לדרוס לא רק את העיתונות החופשית אלא גם את חופש הביטוי והפגנות שקטות.

האירוניה כאן היא כי טורקיה, כחברה בארגון האמנה הצפון-אטלנטית (נאט"ו), הפרה כל סעיף באמנה המייסדת של הארגון הנוגע לזכויות אדם. הרי שכל המדינות החברות בנאט"ו נדרשות לקיים בצורה מלאה את החובה "…[לשמור] על חופשם, מורשתם המשותפת ותרבותם של עמיהם, אשר מושתתים על עקרונות הדמוקרטיה, חירות הפרט ושלטון החוק". ללא ספק, ארדואן מרשה לעצמו ללעוג לעקרונות אלו בלי כל גינוי ראוי לציון מהחברות האחרות בנאט"ו.

הגיעה העת לשקול הדחת טורקיה מנאט"ו, לא משנה כמה קשה ומסובך צעד מרחיק-לכת זה עלול להיות. טורקיה מזמן זנחה ערכים מערביים, והפכה למדינה אסלאמית קנאית יותר ויותר. למעשה, בניגוד לנרטיב המניפולטיבי של ארדואן המתאר את טורקיה כדמוקרטיה לכאורה, במשמרתו המדינה נשלטת על ידי משטר אוטוריטרית שאין לו שום מקום בקרב קהילת הדמוקרטיות המערביות.

הפרת חופש העיתונות יחד עם הפגיעה השיטתית בזכויות אדם מחייבת כי המערב יבחן מחדש את יחסיו עם טורקיה ויחדל מהחיפוש אחר תירוצים המצדיקים את הונאתו העצמית בנוגע להתנהגותו המקוממת של ארדואן. להלן סקירה של תיק הפרות חופש העיתונות ודיכוי ערכים דמוקרטיים שארדואן צבר בשנים האחרונות:

טורקיה כיום נעשתה למדינה עם מספר הרב ביותר של עיתונאים המוחזקים במאסר בעולם. מרכז שטוקהולם לחופש (The Stockholm Center for Freedom), ארגון תמיכה המבוסס בשוודיה, מדווח כי נכון ליולי 2017 הממשל הטורקי עצר 228 עיתונאים והרשיע עשרים וחמישה נוספים. אינדקס חופש העיתונות העולמי (World Press Freedom Index) לשנת 2017 של ארגון “עיתונאים ללא גבולות” מדרג את טורקיה במספר ה-155 מבין 180 מדינות.

הנשיא ארדואן השתיק למעשה את כל כלי התקשורת שניסו לבחון את מדיניותו, ובייחוד את נקיטת האמצעים נגד כל מי שנתפס בעיניו כאיוב. כך הוא מונע בצורה שיטתית גישה של הציבור הטורקי לכל מקור מידע לא משוחד מעיתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה פנימיים.

הוא משתמש במערכת המשפט כדי להעמיד עיתונאים לדין בהאשמות שווא בטרוריזם, בהעלבת הנשיא, או בפשעים מפוברקים נגד המדינה. עיתונאים רבים הואשמו והורשעו בדיווח העובדה כי הממשל מספק נשק למדינה האסלאמית (דאעש), כאשר למעשה הממשל אכן עשתה זאת, ועוד העלים עין מהברחת נפת של דאעש לתוך המדינה.

ארדואן מפעיל בקביעות לחץ עצום על ארגוני תקשורת שונים לפטר עיתונאים שכותבים כל מילה ביקורתית כלפי הממשל, כמו אלו שעבדו בעיתון "קומהורייט". עיתונות חוקרת נתפסת כבגידה במדינה, והדבר חונק דה פאקטו כל מאמץ מצד עיתונאים לחקור מעשי עוולה של בחירים בשלטון, ובייחוד את מספר הרב של פרשות שחיתות בהן היו מעורבים שרים שונים ואף בנו של נשיא עצמו.

ארדואן גם השתלט על או סגר חברות מדיה פרטיות, לרבות "פזה גזטצ'יליק" (חברת האם של העיתונים היומיים "זמאן" ו"ציאן"), ובמקרים רבים מינה נאמנים בארגוני תקשורת, צעד שבלתי חוקי לחלוטין ומנוגד לחוקה הטורקית, אשר למען חקיקתה ארדואן עמל קשה כל כך.

רבים מאילי ההון בטורקיה שבעלי שליטה באמצעי תקשורת זוכים לפרויקטים בתחום הבנייה העירונית בתמורה לריסון העיתונאים ולאיסור פרסומה של כל פרשנות ביקורתית בנוגע לממשל.

הוא מפליל באופן קבוע עיתונאים וכלי תקשורת הקשורים לתנועת גולן, אותה הממשל מאשים בהיותה ארגון טרור. הארגון "משמר זכויות האדם" (Human Rights Watch) דיווח כי ארדואן סגר כ-170 ארגוני תקשורת והוצאה לאור תחת חוק שעת החירום שחוקק בעקבות ניסיון ההפיכה הצבאית ביולי 2016 תוך פגיעה קשה בכל היבטי זכויות האדם ושלטון החוק.

ארדואן שם למטרה ביחוד עיתונאים ופעילים פוליטיים פרו-כורדיים, אשר הביעו תמיכה בזכויות כורדיות, כולל אקדמאים וראשי עיר בולטים, והאשימם בקיום קשרים עם מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK). למעשה, אף אחד מהמואשמים לא ביצע עבירה – עצירתם הייתה שרירותית ובלתי לגיטימית לחלוטין.

הוא דיכא לא רק את חופש העיתונות אלא גם את חופש הביטוי באופן כללי. על פי דו"ח השקיפות (Transparency Report) ברשת החברתית טוויטר, ארדואן דרש מטוויטר להסיר כל הודעה פוגעת. מתוך33,593  חשבונות הטוויטר עליהם דווח בשנת 2016, יותר מ-23,000 מהם זכו לדיווח מהממשל הטורקי, מספר שעולה על כל שאר המדינות ביחד.

מתוך חשש מפני עונש משטרתי, אף כלי התקשורת הפרטיים כבר אינם מעזים לדווח על כל דבר שאינו מוצא חן בעיני הממשל – לרבות הפגנות או עימותים הקשורים לבעיה הכורדית. צנזורה עצמית של עיתונאים הפכה לנוהג נפוץ, תוך השתקת עמיתים המנסים להגן על האתיקה הבסיסית של העיתונות.

היות והפגנות ציבוריות מהוות צורה של חופש ביטוי, ארדואן מבטיח כי אף הפגנה לא תוכל להיערך בלי אישור ספציפי. בשנת 2015, עבר חוק המאפשר למשטרה להפעיל כוח מופרז כדי לדכא הפגנות ולעצור משתתפים בהפגנות בלתי מורשות עד 48 שעות, כביכול על מנת לשמור על הסדר הציבורי. מפגינים העוטים מסכה, או אף מסכה חלקית, עלולים לקבל עונש של עד חמש שנות מאסר, בייחוד אם יואשמו בהפצת תעמולה בשביל ארגוני טרור.

עיתונאים מותקפים רק על כך שמביעים תמיכה בחידוש שיחות השלום עם ה-PKK, או שמתייחסים לחברי PKK כמיליטנטים ולא כמחבלים. ממשל ארדואן הטיל מצור על חופש העיתונות, ונחוש בדעתו לחסל את העיתונות כליל.

אולם, דיכוי חופש העיתונות אינו מוגבל לעיתונים וכתבים טורקיים בלבד; הוא התרחב גם מעבר לגבולותיה של טורקיה. לדוגמה, אנשי הקונסוליה הטורקית ברוטרדם, שבהולנד, ביקשו מאזרחים טורקיים השוהים במדינה לדווח על כל ביטוי מעליב המכוון אל הנשיא ארדואן. יתר על כן, טורקיה שמה למטרה גם עיתונאים זרים, ביניהם צלם עיתונות צרפתי אשר נעצר וגורש, וכתב מערוץ טלוויזיה גרמני אשר נמנעה ממנו כניסה למדינה.

בכירים בשלטון הטורקי מאשמים את ארגוני התקשורת האירופיים והמערביים בצביעות בדרך שבה מציגים את כלי התקשורת בטורקיה, בטענה כי למדינות מערביות יש את קני המידה משלהן בנוגע לצנזורה כאשר מדובר בנושאים רגישים הקשורים לביטחון לאומי.

אף על פי שבכמה מקרים בודדים האיחוד האירופי הוציא דיווח נוקב על הידרדרותה החמורה של טורקיה בסוגיית חופש העיתונות, האיחוד וארה"ב (יחד עם מועצת אירופה ומועצת זכויות האדם של האו"ם) טרם נקטו באף צעד מעניש כדי לעצור את מסע ההרס של ארדואן נגד העיתונות החופשית.

למרבה הצער, הקהילה האירופית וארה"ב בוגדות בערכיהן הדמוקרטיים. הן מוסיפות להתייחס לארדואן בכפפות משי מאחר שהוא מהווה שחקן חשוב לכאורה במלחמה נגד דאעש, ומאפשר לארה"ב ובעלות בריתה להשתמש בבסיס חיל האוויר אינג'רליק לשיגור התקפות אוויריות נגד דאעש.

ללא ספק, ארדואן מצליח בסחיטת המערב. במיומנות רבה הוא משתמש במנוף שלו כדי לשלוט בזרימת הפליטים הסוריים אל תוך אירופה ולגבש את עמדתה הגאו-אסטרטגית כמרכז להעברת נפת ודלק לאירופה.

טורקיה תחת ארדואן לא רק מפרה את חופש העיתונות, חירויות הפרט, וזכות הציבור לקיים הפגנות שקטות; כל רובד של רשויות השלטון – כולל המשטרה, הרשות השופטת, הבירוקרטיה והדרג הפוליטי של מפלגת הצדק והפיתוח (AK) – מושחת עד היסוד וחסר תקנה.

נאט"ו אינו יכול להרשות למדינות החברות שלו להרוס את הברית מבפנים ועוד לצפות שיהיה גורם בר-קיימא שמסוגל לשמור על בטחונה של אירופה ועל ערכיה המוסריים.

לא ייתכן שמדינה המונהגת על ידי משטר דיקטטורי והתוקפת בעלי בריתה של ארה"ב – כגון הכורדים בסוריה – תיוותר חברה בנאט"ו, ולא ייתכן שמדינה שמכרה נשק לדאעש תהיה חברה בנאט"ו.

לא ייתכן שמדינה המתקרבת לאויבתה של ארה"ב – רוסיה – ורוכשת נשק ממנה תוסיף להיות חברה בנאט"ו, ולא ייתכן שמדינה הנהפכת למדינה אסלאמית קיצונית על ידי מנהיג קנאי תשמור על מקומו כחברה בנאט"ו.

ולא ייתכן שמדינה המפרה כל עקרונות הדמוקרטיה, פוגעות באופן בוטה בזכויות אדם וממיטה הרס על אוכלוסייתה יגיע לה להישאר בברית נאט"ו.

טורקיה תחת ארדואן כבר אינה שותפה אמינה, והפכה לנטל במקום חברה ברת קיימא וקונסטרוקטיבית בארגון, מצב שעלול להשפיע לרעה על גיבושו, יעילותו ונכונותו לעמוד בכל איום על הביטחון האירופי.

מסיבה זו, על נאט"ו להזהיר לארדואן שאלא אם ישנה את מדיניותו ויכוננן מחדש את עקרונות הדמוקרטיה, בייחוד זכויות אדם וחופש העיתונות, טורקיה תודח מנאט"ו.

כמובן, אינני מצפה בנשימה עצורה שנאט"ו יפעל בנדון בעתיד הנראה לעין, אך אני משוכנע בכל זאת כי דיון בסוגיה חשובה זו בתוך נאט"ו חייב להתקיים.