אפגניסטאן: מלחמה משחיתה מוסרית

חלפו כבר שש עשרה שנים ואנו עוד מנהלים מלחמה באפגניסטאן, שהיא לא רק המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב (אשר גבתה עד כה מחיר כספי המתקרב לטריליון דולר, ומחיר אנושי הכולל דמם של אלפי חיילים אמיצים), אלא גם מלחמה משחיתה מוסרית ממנה נראה כי אין מוצא עם שביעות-רצון כלשהי אלא רק בושה. אומנם היה נחוץ לכבוש את אפגניסטאן על מנת להשמיד את אל-קאעידה בעקבות 9/11, אך, מהרגע שסולק, עלינו היה לסגת, ולהותיר מאחורינו כמה כוחות בודדים שיסדרו את הבלגן. במקום זאת, החלטנו לכונן שיטת שלטון דמוקרטית, מושג זר לחלוטין בארץ אשר באופן היסטורי נשלטה על ידי שבטים, ואשר אף כוח זר מעולם לא הצליח למשול עליה או לכבוש לחלוטין לזמן רב.

היום, אנו עוד דנים בשאלה מה תהיה דרך-הפעולה הטובה ביותר לנקוט בה כדי להביא את המלחמה הזו לידי צורה כלשהי של סיום משביע-רצון. אולם, בטרם נדון בפתרונות פוטנציאליות, עלינו להסתכל היטב על המחיר האמיתי שהמלחמה והשלכותיה גובות, מחיר שיזעזע לא מעט אנשים עד היסוד.

כ-2,400 חיילים אמריקאים נהרגו וכ-20,000 נפצעו; מעל ל-33,000 אזרחים אפגאניים איבדו את חייהם. מספר שיא של אזרחים – 1,662 – נהרגו בששת החודשים הראשונים של 2017 בלבד, ויותר מ-3,581 אזרחים נפצעו. בסך-הכול, מעריכים כי מספר האבדות עומד על כ-22,000, עם  כ-2.6 מיליון פליטים ויותר ממיליון עקורים פנימיים.

עד כה, עלות המלחמה עומדת על כ-783 מיליארד דולר; העלות לכל חייל היא 3.9 מיליון דולר לשנה. אם נחלק את עלות המלחמה בין 30 מיליון אזרחיה של אפגניסטאן, הסכום פר נפש יגיע ל-33,000 דולר, עלות שממנה האזרח האפגאני הפשוט לא הפיק אף תועלת במדינה שבה ההכנסה הממוצעת השנתית לנפש הייתה $670 בלבד בשנת 2014.

בשעה שאנו מוציאים סכומי כסף כאלו על מלחמה שלא ניתן לנצח בה, חמישה עשר מיליון ילדים בארה"ב (21 אחוז) חיים בבתים שמתחת לקו העוני כמוגדר על ידי הממשל הפדרלי. מאות אלפים מהם הולכים לישון רעבים, ורבים מהם חיים בתנאים מטונפים ועלובים, כאשר התשתיות והבתים נמצאים על סף התמוטטות.

על מנת להבין את פרודיית ההוצאות הללו על המלחמה, רק חשבו על המחיר שארה"ב משלמת, לא רק בחיי אדם ובכסף, אלא גם במעמדנו בעולם והחשיבה ההרסנית הרווחת על פיה עוד ניתן לנצח במלחמה עם הפעלת שריר צבאי.

נאיבי לחשוב כי לאחר 16 שנות לחימה, שליחת כוח צבאי נוסף בן 4,000 חיילים (כמומלץ על ידי שר ההגנה ג'יימס מאטיס) ישנה משהו, כאשר בשיאה של המלחמה, מעל ל-140,000 חיילים לא הצליחו לנצח וליצור מבנה פוליטי וביטחוני בר-קיימא שיאפשר נסיגה בכבוד.

איש בממשל טראמפ, כולל הפנטגון, אינו טוען כי כוחות נוספים ינצחו במלחמה. במקרה הטוב, יצליחו לעצור את התקדמותו של הטליבאן, אשר שולט כיום ביותר משליש מהמדינה – ואז מה?

בעקבות ביקור באפגניסטאן, הסנטור ג'ון מקיין התבקש להגדיר ניצחון: "ניצחון הוא השתלטות על שטחים גדולים במדינה ועבודה לקראת סוג כלשהו של הפסקת אש עם הטליבאן". אולם, כפי שהזכיר רוברט ל. בורוסאג' בכתב העת The Nation, "בעבר היו לנו שטחים גדולים תחת שליטה, והטליבאן הוסיף להתנגד, בעוד ששחיתות ופילוג הוסיפו להחליש את השלטון האפגאני". מעבר לאיום הטליבאני המחודש, אל-קאעידה חזר בכוחות מלאים ומצליח לפרוש את כנפיו הרבה מעבר לגבולות אפגניסטאן.

למעשה, המצב כיום חמור יותר מאשר בעבר, הן בזירה הפוליטית והן בזירה הביטחונית, והסיכויים לפתח תנאים ברי-קיימא בשטח וממשל מתפקד בקאבול כמעט אפסיים. למרבה הצער, שר ההגנה מאטיס מזכיר אדם המכור להימורים אשר מכניס כסף למכונת מזל, ואשר בסופו של דבר עוזב מדוכא ומתוסכל מכך כי הפסיד את כל כספו, בתקוות שווא כי ניתן לזכות בפרס הגדול.

אפשר לשאול את השר מאטיס, אפוא, מהי מטרתנו כעת באפגניסטאן, ומהי בעצם אסטרטגיית היציאה? במהלך 16 השנים האחרונות, אף שר הגנה לא סיפק תשובה ברורה, ועכשיו אנו מתבקשים שוב להמר בחיי חיילינו, בלי תקווה לנצח במלחמה המשתקת הזו, אשר כבר מזמן הפכה למלחמת ברירה.

אין כל ספק כי לא יהיה פתרון צבאי למלחמת אפגניסטאן. ולכן, ככל שנשלים עם מציאות זו מוקדם יותר, מרה ככל שתהיה, כך יהיה טוב יותר, על מנת שנוכל להתמקד בתוצאה פרקטית שניתן להגיע אליה רק באמצעות משא ומתן עם האלמנטים המתונים יותר שבטליבאן.

האופציה השנייה להמשך המלחמה, אופציה שהיועץ האסטרטגי הבכיר של טראמפ, סטיב באנון, דוגל בה, היא לשכור קבלנים פרטיים במקום כוחות אמריקאים שינהלו מלחמת פרוקסי בשבילנו. אין דבר ראוי יותר לבוז מאשר הצעה זו. אם נבחר בדרך כזו – שליחת שכירי-חרב למדינות זרות כדי לבצע את ההרג בשבילנו – האם ניתן לדמיין דבר מנוון מוסרית יותר מאשר הפרה זו של אנושיותנו?

העובדה כי בעבר השתמשנו בשכיר-חרב, אשר פעלו כאנשי אבטחה או ניהלו מרכזי מעצר, הייתה חמורה מספיק כשלעצמה, בכך שאותם שכירי-החרב ניצלו לרעה את המנדט שקיבלו וביצעו פשעים איומים תוך הפקת רווחים במיליארדי דולרים.

אסור לחזור על מהלך כזה, אשר ראוי לגינוי מוסרי. המזימה הזו, באופן לא מפתיע, באה מהמניפולטור האינטרסנטי הגדול, באנון, אשר עצותיו לטראמפ עד כה הכניסו את הנשיא לצרות רבות יותר מאשר אכפת לו להתמודד עמן. מלחמה שלמענה לא נהיה מוכנים להקריב את חיי חיילנו לשם מטרה ראויה אסור לנהל אותה לעולם.

בסדרת שיחות שניהלתי עם אמג'ל חאן זזאי, המנהיג העליון של שבטי מחוז פקטיה באפגניסטאן, הוא דיבר בתסכול עמוק על הגישה הצבאית האמריקאית אשר מעולם לא היה לה סיכוי להצליח. לדבריו, "אפגניסטאן היא מדינה שבטית, השבטים הם העבר, ההווה והעתיד. ניצחון במלחמה נגד הטליבאן ושותפיהם [לרבות אל-קאעידה ודעאש] ללא תמיכתם של השבטים יהיה נס ואני בספק אם קורה נס כיום".

זזאי הדגיש את הנאיביות של הממשל האמריקאי, וציין כי, בכירי הממשלה במחלקות המדינה וההגנה מאז תקופת בוש נראים "אובססיביים עם גרסתם של 'הדמוקרטיה' ו'זכויות אדם' או מאמינים רק בפתרון צבאי. הם אינם מאמינים בפתרונות מקומיים אפגאניים המובלים על ידי השבטים, או אפילו ברכישת לבבות ומוחות".

הגיעה העת שארה"ב תבין כי הפתרון ארוך-הטווח טמון, כפי שזזאי הדגיש, בתמיכתם המלאה של השבטים. הוא אמר לי כי יהיה מוכן לכנס את כל ראשי השבטים כדי לחפש מחויבות מצד בכירים אמריקאים להעצימם תוך מתן סיוע בסך ארבעה עד חמישה מיליון דולר בשנה למשך מספר שנים (סכום שהוא חלק קטן ממה שאנו מוציאים כיום). המטרה תהיה לגייס ולאמן מיליציה משלהם אשר תנהל את המלחמות שלהם – ולא שכירי-חרב המבקשים למשוך את המלחמה רק כדי להתעשר ממנה.

הפתרון לאסון באפגניסטאן טמון בשבטים האפגאניים, שחייבים להוביל במלחמה נגד המורדים. השבטים יילחמו בעד ארצם, שכן הם מבקשים לשים קץ להתערבויות הזרות המקוממות אשר אינן משיגות דבר אלא להרוס ולהחריב בשם קידומה של דמוקרטיה מדומה.

בסופו של דבר, הפתרון טמון במשא ומתן לשלום עם המתונים שבטליבאן, שהם אזרחים אפגאניים ובכך לא ייעקרו מארצם, ואין גורם מתאים יותר להשיג זאת מאשר ראשי השבטים. ברצונם לקחת את העניינים לידיהם ולשים קץ לסבל, למוות ולחורבן שחוו במשך עשורים וממשיכים לחוות.