הכיבוש הישראלי הוא בלתי ניתן להצדקה מבחינה מוסרית

אני טוען כבר זמן רב כי הכיבוש הישראלי בגדה המערבית סותר את העיקרון המוסרי שעמד מאחורי הקמת המדינה. בניגוד לטענתו של רה"מ נתניהו, הכיבוש אינו מחזק את ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל אלא מכרסם בו ואין להצדיקו על בסיס ביטחוני או מוסרי. אלא אם כן ישראל תנקוט בדרך מוסרית חדשה, איש לא יהיה מסוגל למנוע את היפרמותה מבפנים והפיכתה למדינה מנודה שאיבדה את נשמתה, תוך זניחת החלומות היקרים ביותר ללבם של אבותיה המייסדים.

ישנן ארבע תיאוריות אתיות – קאנטיאנית, תועלתנית, מבוססת-מידות, ודתית – אשר מצביעות על היעדר הבסיס המוסרי בכיבוש המתמשך, אשר מטיל על כל ישראלי את האחריות להביאו לסיום סופי ומוחלט.

התיאוריה המוסרית הראשונה הנה אתיקת דאונטולוגית, אשר מייצגה המפורסם ביותר הנו עמנואל קאנט. על פי התיאוריה שלו, השלכות אינן רלוונטית למוסריות או אי-המוסריות של מעשה מסוים; אלא מה שחשוב הוא האם המעשה נעשה מתוך חובה או מתוך כיבוד החוק המוסרי.

קאנט סיפק מספר ניסוחים לחוק המוסרי, אשר הוא מתייחס אליהם כצו הקטגורי; לצורכנו, שני ניסוחיו הראשונים הם החשובים. הראשון הנו העיקרון לפיו המוסר מחייב אותנו לפעול רק על פי הכללים המעשיים שניתן ליישמם או להחילם בצורה כללית. לדבריו של קאנט: "עשה את מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי". בקיצור, אסור לנקוט באף מעשה שלא תרצה שכולם ינקטו בו גם כן.

השאלה הנה האם הכיבוש הישראלי הנה מדיניות אשר ניתן לעשות לה אוניברסליזציה כזו ואשר תעבור מבחן זה של הנמקה מוסרית. התשובה הברורה הנה לא; מדיניות הכיבוש אינה קונסיסטנטית מבחינה רציונלית, שכן היא מחייבת את ישראל לפטור את עצמה מנורמות מוסריות ופוליטיות אשר שאר הקהילה הבינלאומית מכירה בהן (ואשר משמשות דווקא להגן על מדינת ישראל עצמה). ישראל מוציאה את עצמה מן הכלל – החטא הקרדינלי על פי קאנט, שכן מה שישראל אומרת למעשה הנו "אין אנו צריכים לציית לאותם הכללים כמו כולם". הדבר ברור מהעובדה כי מדינת ישראל שוללת את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ומצדיקה זאת בשם הביטחון הלאומי, אף על פי שהשגת הביטחון המוחלט ללא ספק תחליש את הפלסטינים באופן מוחלט.

אף על פי שישראל כבר הסכימה לפתרון שתי מדינות לשני עמים, היא מוסיפה להפקיע קרקעות פלסטיניות, ועל ידי זאת מפרה הסכמים בינלאומיים שישראל חתומה עליהם (החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, הסכמי אוסלו). בכך, ישראל מתריסה באופן בוטה נגד הניסוח הראשון של הצו הקטגורי, אשר, כפי שקאנט הראה, מחייבנו לכבד הסכמים וחוזים. דהיינו, ישראל פועלת על פי כלל מעשי או מדיניות של הפרת ההסכמים אשר עליהם היא חתומה על מנת לשרת את האינטרס העצמי, מה שלא ניתן להכלילו ללא סתירה, שכן אז אי אפשר יהיה לקיים את המוסד של השגת הסכמים הבינלאומיים.

אם כי מדינות רבות מפרות חוזים בינלאומיים, עובדה זו אינה מפריכה את טיעונו של קאנט, שכן הוא ידע היטב כי אנשים משקרים, מרמים וגונבים. מה שמעניין אותו הנו עיקרון המוסר ומה הוא מחייב בלי קשר לשאלה האם עומדים בדרישות הללו בפועל. על ידי הנצחת הכיבוש, ישראל בזה לחוק המוסרי ואילו מאידך גיסא היא מצפה מהפלסטינים לקיים דווקא את אותן הנורמות.

הניסוח השני הנו כי אסור לעולם להתייחס לזולת כאמצעי גרידא, אלא תמיד כמטרה בפני עצמה. במילים אחרות, מה שקאנט אומר הוא כי כישויות רציונליות חופשיות המסוגלות לפעול בהתאם למוסר, לכל אחד מאתנו יש ערך פנימי, ומשתמע מכך כי עלינו לכבד את הזולת ולהכיר בכבודו הפנימי של כל פרט ופרט.

במקרה של הפלסטינים החיים תחת כיבוש, ישראל מתייחסת אליהם כבני אדם אשר מסוגלים להסכים באופן רציונלי ליחס שזוכים לו. ישראל נוהגת בכפייה פיזית ופסיכולוגית כלפי הפלסטינים ומפרה את זכויות האדם שלהם, באמצעות, לדוגמה, מעצר מנהלי, פשיטות ליליות וגירוש, ובכך נוטלת מהם את הכבוד ומונעת מהם את האוטונומיה.

התיאוריה המוסרית השנייה הנה תועלתנות, אשר את מקורה של צורתה המודרנית אפשר למצוא באנגליה עם יצירותיהם של ג'רמי בנת'ם וג'ון סטוארט מיל. בניגוד לקאנטיאניזם, תיאוריה זו שמה את כל הדגש על ההשלכות של מעשינו. היא גורסת כי מעשה מסוים יהיה מוצדק מבחינה מוסרית במידה ויניב את הכמות המרבית של טוב עבור המספר הרב ביותר של אנשים.

הערכתה המוסרית של כל מדיניות תלויה בשאלה האם היא ממקסמת תועלת. התועלתנות מסכימה עם קאנט בנקודה בסיסית אחת, לפיה המוסר אוסר על האדם להוציא את עצמו מן הכלל. מסיבות ברורות, ממשלות נותנות עדיפות גבוהה יותר לעמן שלהן. אולם, האם הכיבוש ממקסם את ביטחונם ורווחתם של כל הישראלים?

אף על פי שישראל נוקטת בצעדים קיצוניים בכדי לחזק את ביטחונה, הכיבוש למעשה חותר תחת ביטחונה של המדינה, כפי שמתבהר מהעימותים החוזרים ונשנים העקובים מדם. יתר על כן, אף אם ישראל תרחיב את שיקוליה המוסריים מעבר לעם ישראל בכדי לכלול גם את הפלסטינים, אז מדיניות הכיבוש עדיין תכשל מבחינה תועלתנית ובצורה אקוטית אף יותר.

אין ספק כי, בעוד שישראל מעלה טיעונים תועלתניים בכדי להצדיק את יחסה כלפי פלסטינים, בתהליך היא חושפת את המלכודת הקלאסית שטמונה בחשיבה התועלתנית, שהיא כי בסופו של דבר היא איננה מספקת די הגנה או כבוד לזכויות אדם. בוז זה שישראל מגלה לזכויות אדם פוגע למעשה במעמדה המוסרית בקרב קהילת האומות.

התיאוריה השלישית הנה אתיקת המידות, שחסידה הגדול ביותר הנו עדיין אריסטו. באתיקת המידות, מעשה נחשב מוסרי במידה ויתבצע כתוצאה מהיות המבצע בעל אופי הגון. אתיקת המידות אינה מוגבלת רק לקודיפיקציה וליישום עקרונות מוסריים, אלא מעוניינת גם בפיתוח האופי שממנו מעשים מוסריים עולים. בהקשר זה, לכיבוש הישראלי יש לא רק השפעה שלילית ניכרת על הפלסטינים, אלא גם השפעה משחיתה מבחינה מוסרית על הישראלים עצמם.

אתיקת המידות מכירה בחשיבותו של רכישת ההרגל לפעול בצורה אתית, אשר כרוך בחינוך מוסרי; כפי שאריסטו אמר לכאורה, "לחנך את הראש מבלי לחנך את הלב, זה לא לחנך בכלל". הכיבוש אינו מחנך את הנוער הישראלי למידות מוסריות, אלא מקשה את לבם, שכן הוא מלמדם לחיות עם דעות קדומות, אפליה ודה-הומניזציה נגד הפלסטינים. לפיכך, הכיבוש אינו עומד בעקרונותיה של אתיקת המידות, שכן הוא יוצר סביבה המשחיתה את הגרעין המוסרי של הישראלים עצמם. כתוצאה מכך, הם מוסיפים לבצע פשעים נגד הפלסטינים ללא כל תחושת אחריות מוסרית.

ניתן לטעון מנקודת מבט ישראלית מסוימת (תנועת ההתנחלות) כי הכיבוש יוצר סגולות כגון סולידריות לאומית, גיבוש חברתי, נאמנות, אומץ והתמדה. בעוד שזה נראה אולי נכון על פני השטח, הכיבוש למעשה פורם את הרקמה הפוליטית והחברתית של הישראלים ומערער את התנאים שתחתם מידות כגון אכפתיות, חמלה ורוחב-לב עשויות לצמוח ולשגשג.

זאת ועוד, ככל שהכיבוש נמשך, כך הנזק לאופייה המוסרי של ישראל הולך ומחמיר, והיא תינטה יותר ויותר לסכן את ערכי היסוד והאידיאלים שלה כמדינה דמוקרטית המחויבת לזכויות אדם.

לבסוף, יש לדון בתיאוריה המוסרית הטוענת כי המוסר הנו התנהגות בהתאם למה שהאלוהות מצווה עלינו. ישנן שתי תיאוריות בסיסיות, אשר ניתן למצוא את מקורן באותיפרון מאת אפלטון שבו סוקרטס מעלה את השאלה "הם אהובה (על האלים) היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא החסידות?"

הראשונה הנה תיאורית הצו האלוהי, אשר טוענת כי הדבר היחיד שהופך מעשה מסוים למוסרי או נכון, היא העובדה כי האל מצווה עלינו לנקוט בו. לעומת זאת, התיאוריה השנייה, אשר סוקרטס מביא טיעונים בהגנתה, הנה כי האל מצווה עלינו לעשות את הדבר הנכון מפני שהוא הדבר הנכון לעשות. דהיינו, המוסר מקדים לרצונו של האל ואין לצמצמו לצו אלוהי.

בהקשרו של ויכוח היסטורי זה, הפקעתן וסיפוחן של קרקעות פלסטיניות אולי ייראו כברות-הגנה על סמך תיאוריית הצו האלוהי, שכן עצם העובדה כי האל מחייבנו לבצע כל פועלה מסוימת הופכת את אותו המעשה למוסרי לפי ההגדרה.

יהודים אורתודוקסיים רבים דבקים בתיאורית הצו האלוהי, שכן הם מפרשים את מושג ה"מצווה" (מעשה טוב) בראש ובראשונה כ"צו", אשר הטוב בו אין להעלות על הדעת מלבד העובדה כי זה מה שהאל ציווה עלינו לעשות.

לפיכך, אלו המפרשים את המקרא כגילוי צוויו של האל, משתמשים בו בכדי להצדיק את התפיסה של ארץ ישראל השלמה. כמו כן, הם תופסים את הנוכחות הפלסטינית כמכשול שהאל הציב בפניהם בכדי להעמיד את נחישותם במבחן. לכן, יחסם הנוקשה כלפי הפלסטינים זוכה להיתר מוסרי לכאורה מעצם העובדה כי הוא עולה בקנה אחד עם הצו האלוהי.

על ידי אימוץ תיאורית הצו האלוהי, הם דוגלים בעמדה שהשתמשו בה ועדיין משתמשים בה להצדקת מעשים בלתי-מוסריים בתכלית. המגן על תיאוריה זו אולי ישיב כי מאחר והאל הוא טוב במהותו, בלתי אפשרי שיצווה על אף מעשה שאינו מוסרי במהותו.

אולם, הטיעון הזה הנו טיעון חלול, שכן אם המוסר הנו פשוט מה שהאל מתייחס בחיוב איליו, האמירה כי האל הוא טוב אינה יותר מטענה כי הוא מתייחס בחיוב לעצמו ולרצונו. במקרה זה, אין עדיין הגנה מפני הקיצונים המשתמשים בתיאוריית הצו האלוהי בכדי להצדיק אף את הפשעים האיומים ביותר. נוסף על כך, במידה והצו המדובר מספק צורך פסיכולוגי עמוק – למשל, מולדת ליהודים מתנת האל – אזי מה שבני אנוש ייחסו לאל יהפוך בסופו של דבר ל"רצונו של האל".

בעיה נוספת שטמונה בתיאוריית הצו האלוהי הנה כי, כפי שהפילוסוף גוטפריד לייבניץ הבחין, היא הופכת את האל למעין רודן שאינו ראוי לאהבתנו ולמסירותנו: "שכן מדוע להללו על מה שעשה, אם יהיה ראוי לא פחות לשבח במידה ויעשה דווקא ההפך?"

אם נפנה לתיאוריה לפיה האל מצווה עלינו לעשות מעשים טובים מהסיבה הפשוטה כי הם טובים במהותם, מה שמתבהר הנו כי כל מעשה חייב לשאוב את ערכו המוסרי באופן עצמאי מרצונו של האל. במקרה זה, יש להצדיק את המדיניות הישראלית בנושא הכיבוש ללא כל התייחסות למנדט אלוהי כלשהו. כבר בחנו, אם כי בקצרה, את מדיניותה של ישראל לאור הדאונטולוגיה, התועלתנות ואתיקת המידות, ומצאנו כי היא אינה מספיקה ואינה עומדת בדרישה הבסיסית בתיאוריות אלו. לפיכך, חסרה לה הצדקה מוסרית עצמאית אשר עליה ניתן יהיה לבסס את צוויו של האל.

אין להצדיק את הכיבוש הישראלי על בסיס מוסרי או במונחים של ביטחון לאומי. מדינת ישראל מסוגלת להגן על עצמה ולנצח כל אחד מאויביה כיום וגם בעתיד הנראה לעין, אך היא טובעת בשחיתות מוסרית אשר אותה הכיבוש המתמשך רק הולך ומעמיק. זה דווקא זה – האויב מלפנים – אשר מהווה את הסכנה הגדולה ביותר שישראל עומדת מולה.